ראש לאריות

לפתוח בפנייה אישית כתבה שהמסר שלה ממילא מועבר מנקודת מבט אינדיבידואלית, משול להתזת סירופ שוקולד על ופל בלגי שכבר טבול בסירופ מייפל או לשתיית כוס קפה עם עשר כפיות סוכר. במילים אחרות, התוצאה היא בדרך כלל אובר-דוז של מתקתקות. אבל לפעמים אי אפשר להימנע מזה. במשך כמעט שנתיים וחצי ביקרתי ביותר מ-200 בתי עסק - מברים ועד מסעדות פאר, מפיצריות ועד בתי קפה. חוויה נחשקת ומופלאה שלא אחת לוותה במשפט המפורסם: "יא מניאק, איך השגת את העבודה הזו? תסדר גם לי".

עד כמה שזה נשמע מוזר, אחרי תקופה כזו מגיע מיצוי ויחד אתו גם הזמן להיפרד. ב'אוימה', בר-מסעדה אסייתי במתחם יכין בפתח תקוה, לא ממש ידעו שהם יהיו המקום האחרון שעליו אכתוב באתר המסעדות המופלא הזה. לא שאני חושב שלו היו יודעים היה משהו משתנה ביחס, באוכל או במינון האלכוהול שלהם, ועדיין, מבחינתם הם נשאו בנטל כבד ביותר להפוך את החוויה הזו למיוחדת. כמה הם עמדו במשימה הזו? בואו נשאיר אתכם ואותם במתח, חכו לסוף.

אוימה היא האחות הבכורה של מויה, טאפאס-בר מצוין שצמוד אליה במתחם (כן, גם שם הייתי, שלושה חודשים לפני כן) ונפתח רק לאחרונה. אוימה כבר קיימת מספר שנים, והפכה למקום עליה לרגל לתושבי פתח תקוה והסביבה, שרוצים להרגיש קצת תל אביב וממש לא בא להם לחצות את הרוביקון (או במקרה הזה - רחוב ז'בוטינסקי הארוך והנודע לשמצה). כעיר כשרה, פתח תקוה אינה מספקת לקהל הצעיר והחילוני את מאווייו - מקום טוב שאפשר לשתות בו תוך כדי אכילת בשרים ושרצים שאינם עומדים בדין תורה. אוימה מספקת את כל הצרכים הללו. ראשית, האווירה במקום נפלאה, פוסט-מודרניסטית ואינטימית, משהו בין מסעדה יפנית ללאונג'-בר אמריקני. שנית, השירות מצוין ונעים והמחירים סבבה ושלישית - יום שני בערב והמקום מתקתק עבודה עם הרבה בחורות יפות שמזמינות קוקטייל או כוס וודקה על נשנוש לילי, או חברותא של כמה באדיס שבאים להתרפק אחרי יום עבודה ארוך.

התפריט עשיר וגדוש במאכלים אסייתיים, ומציע עמו גם מגוון נרחב של משקאות אלכוהוליים. פתחנו את הערב בכוסית יין שיראז אוסטרלי (24 שקל) ובקוקטייל מצוין של קפיריניה פטל (33 שקל) - אחלה תרכובת שיוצרת משקה מתקתק שבו האלכוהול כמעט לא מורגש, אך משפיע. כאן המקום לציין שיש עוד קוקטיילים נאים למקום. סיקרנו אותנו במיוחד ה'בלאשינג גיישה' וה'ג'ינג'ר ג'ק' (ראו תפריט) ועוד מבחר גדול מאוד של וודקה, בירות, וויסקי, אניס, ליקרים ויינות. נגסנו להנאתנו בדים סאם גיוזה בקר (27 שקל), פתיח מעולה שכולל שלושה כיסוני בצק מאודים ממולאים בבשר קצוץ וירקות, ובמרק תירס יפני עם בצל ירוק (23 שקל). לאחר מכן המשכתי עם בקר נאסובי (45 שקל), מנה מוטרפת שכוללת אורז עם פרוסות אנטרקוט, חצילים, בצל ואפונה סינית ועל כל זה עוד ביצה עין. לא אכלתי דבר כזה בחיי, ובואו נגיד שגם המחיר מדהים ביחס לגודלה העצום של המנה. שותפי לארוחה, חובב סושי מושבע, עשה לו תרכובת מעניינת של מאקי דניס (21 שקל), סנדביץ' סלמון ואבוקדו (21 שקל) וניגירי סלמון (19 שקל). אף פעם לא הבנתי איך אפשר לאכול סושי, אבל אם הוא אומר שזה טעים, מה לי כי אלין? סגרנו את הערב עם מוחיטו תפוח (אחד לשנינו, 33 שקל) ושני קינוחים עצומים בגודלם וערבים באיכותם - פרופיטרול (30 שקל) - הר של פחזניות ממולאות גלידה עם רוטב קרמל, קרמבולה וקינמון, ורול מסקארפונה (27 שקל) - מאקי שוקולד במילוי קרם מסקרפונה, שאפשר לטבול בסירופ שוקולד או וניל.

אז המחירים היו סבבה, האלכוהול היה כיפי, הבחורות חמודות לאללה (נו, שוב יצאתי בלי מספר טלפון. מה חדש?) והאוכל סוף הדרך. פעם הסבירו לי בבית הספר שעל כל מסמך, כמו למשל החוקה האמריקנית או מגילת העצמאות של מדינת ישראל, האישים בעלי החשיבות הגבוהה ביותר הם החותם הראשון והאחרון. אני זוכר היטב את המסעדה הראשונה שבה עשיתי ביקורת, היא הייתה סבירה, לא מדהימה, אבל היא עדיין הייתה הראשונה. ועכשיו, אני זוכר גם את המסעדה האחרונה שבה עשיתי ביקורת. חששתי קצת שהחוויה לא תעמוד בציפיות, אבל באוימה עמדו במשימה בכבוד. ברשימה של מקומות פוטנציאליים לחגוג בהם מסיבת סיום, זה מקום שתופס בגדול מקום טוב בצמרת. אני אולי לא אכתוב יותר על אוימה, אבל בטוח שאבקר בה שוב. גם אתם צריכים.