אזוטריה לכל

בכל הקשור לאוכל אני אוהב את הלא-שגרתי. בכל פעם שניתנת לי הזדמנות לבחור מנה מתפריט במסעדה אני משתדל להוכיח זאת. לעולם לא תצליחו לתפוס אותי מזמין שניצל ופירה. אני פריק של הלא קונבנציונלי וככזה חשבתי תמיד שקשה יהיה לאתגר אותי. ואז הגיעה 'סושי סמבה'. דווקא למקום שלוקח את הפיוז'ן לאקסטרים מסוכן לקחתי איתי את דורון, הסובל מקיבעון קולינרי בדרגת well done. כשהבין שהוא לא עומד למצוא בתפריט סטייק פרגית, זיהיתי אצלו אכזבה קלה. כשהוא קלט שהוא לא מצליח להגות אף שם של מנה בתפריט התחלפה האכזבה בתסכול.

הכל מעוצב בסושי סמבה, הכל מוקפד ונדמה שאין סנטימטר בחלל הענק והצבעוני שלא הושקעה בו מחשבה. אנו יושבים בשולחן זוגי קטן ובוהים חסרי אונים בתפריט. כשמשלבים מטבח יפני עם פרואני וברזילאי, אל תצפו למצוא תפריט קריא. כדי להתגבר על קשיי ההסתגלות פנינו בבקשת עזרה למלצר הראשון שעבר באזור. כשדורון גילה שזה בעצם מנהל המסעדה נדמה היה שהוא ויתר על האפשרות להזמין, ובחר לאכול לו את הראש. כך החלה חפירה הדדית ובעודי מתעמק בתפריט שמעתי את שניהם ממלמלים משהו על מודל עיסקי על עלויות מזון ועוד.

לראשונות הזמנתי לנו מנת טטאקי טונה (54 שקל). אומר לכם משהו? גם לי לא. כשביקשתי הסבר מהמלצר הוא שמח להבהיר שמדובר בטצוי לבבות דקל עם סיטרוס סוי ואבוקדו ויניגרט. אה, כן, ברור. השארתי את המלצר האדיב לטיפולו של דורון שתקף אותו חזיתית בחפירה משולבת בלי הרדמה.

בעודם מדברים בחרתי לנו גם מנת tlv ביף (48 שקל) וקריספי רוק שרימפס (48 שקל). רק אחרי שהמלצר רשם ונעלם, כנראה עם מיגרנה להמשך הערב, גיליתי שדורון לא נוגע בשרימפס. לא מאוד התפלאתי, אך גם לא מאוד התאכזבתי. בשביל יותר ממאה וארבעים שקלים רק על ראשונות, לא כולל שתייה, מוטב שיהיו לי כמה שפחות פרטנרים בשולחן. מנת הטטאקי, כמו גם הביף והרוק שרימפס, לא היו גדולות. למראית עין נדמה שעיצוב הוא הצד החזק שלהן, אבל אחרי כמה ביסים מבינים שגם העיצוב המוקפד מתגמד כשמשווים אותו לטעם. בשלושת המקרים אין מילים. tlv ביף התגלה כרצועות בקר נא ומתובל בשמן שומשום חם, והוכתר בתוך המנה המועדפת עליי בשולחן. הקריספי שרימפס היה מעולה והטטאקי בהחלט לא נשאר חייב. עם הסיפתח המרשים הזה סקרנותי באשר להמשך גואה.

הזמנתי מנת מאמושי (56 שקל) - רול של סלמון במרינדה עם אספרגוס, שבבי טמפורה שהוסיפו לו פריכות ואבוקדו. המנה הגיעה עם ירקות צרובים בצד, שהיו טובים לא פחות מהרול שכיכב בצלחת. עוד לקחנו פילה בקר בציפוי שיטאקה (102 שקל). נדמה שאין דבר רגיל בסושי סמבה. האם זה רע בהכרח? רק מי שטועם את השילובים האזוטריים המופלאים כמו במנת הפילה הזו, יכול להבין כמה לא. כדי לסיים במשהו שיספק את החצי השמרן בשולחן, הזמנו גם מנת שלושה מיני-המבורגר אנטרקוט (65 שקל), קטנים ומצוינים.

לקינוח - קדאיף עם קרם קוקוס, אננס ופירות יער (36 שקל). נראה שגם הקונדיטור של סושי סמבה יודע מה הוא עושה. בעיצוב המנות, ביצירתיות, במקצוענות ובטעם - נדמה שמעטות הן המתחרות שיש לסושי סמבה בעיר הגדולה. כנראה שיש צידוק לבאזז האין סופי שהמסעדה הזו מייצרת. ובכלל, 'באזז' זה בספרדית או ביפנית?