סושידו במרומים

אחרי צעידה לאורכו של רחוב רוטשילד כולו, ממש עד לקצה, עם רעב של בין ערביים, ציפייה כשל ילד לקראת ביקור בחנות ממתקים ואהבת סושי טהורה, 'סושידו' היא מדליית זהב אמיתית. לא סתם חנות ממתקים, עוד אחת מני סושיות רבות שפוקדות את ארצנו. הפעם מדובר בלונה פארק יפני אמיתי. המסעדה בת העשר אולי לא מתהדרת בעיצוב חדשני או במטראז' מעורר קנאה, אבל אלה בטלים בשישים לנוכח מאה ושישים (!) המנות, השירות החייכני והמקצוענות שנשקפת מכל עבר, בכל החווייה הזאת שנקראת סושידו.

מצוידת בשף בר אור ומגוּבּה בעצותיו הבוטחות והכנות של מנהל המסעדה המקסים, בחרתי ללא חת בסלט סקאלופ (52 ש"ח) ובסלט נוטאה (40 ש"ח) למנות הראשונות. סלט הסקאלופ הרענן הגיע כמתנת יום הולדת חמימה, תוכנו כרוך בנייר כסף מגולגל בשני קצוותיו, והוא נדיב בנתחי סקאלופ רכים, אך לא רכים מדי. אלה הוקפצו עם גזר, אספרגוס, בצל וכרוב, ותובלו ברוטב סויה וסאקה. טעם עדין ומדויק שפותח את התיאבון ועושה נעים בלשון. סלט הנוטאה, שמוגדר היום כסלט הבית של המקום (אף על-פי שהוא איננו הסלט שנושא את השם סושידו), הוגש על צלוחית קטנה ומוגבהת, גדוש באצות רכות וטעימות, מלפפונים, ונתחים בריאים וחיים של סלמון ואינטיאס ברוטב טריאקי סמיך. כאילו לא די בזה, הרשינו לעצמנו לטעום גם ממרק המיסו הקטן והנהדר (16 ש"ח) שהוגש מכוסה כדי שיישאר חמים למשך הארוחה כולה. זו הייתה, ללא שמץ של ספק, תחילתה של ידידות מופלאה.
בעודנו מתענגים ללא בושה וממתינים למנה הבאה בין לגימה ללגימה (יין שזיפים, 18 ש"ח), המקום הולך ומתמלא בפנים מחייכות. נראה כי המבקרים מוּכּרים לנותני השירות. כנראה אותם קבועים שמנהל המסעדה מספר עליהם, ושרק בגללם אין סיכוי שמספר המנות הבלתי נתפש יצטמצם ביום מן הימים ("אם יש מנה אחת יחידה, שרק אדם אחד אוהב, ובמשך עשר שנים הוא אוהב אותה, למה שאחסוך אותה ממנו?"). ומי לא יחפוץ להיות לקוח קבוע במקום שבו האוכל כה אותנטי וערב לחיך, הדגים כה טריים וצבעוניים, האווירה כה נינוחה ונעימה, והסושימנים היפנים אינם אלא מנתחים בעלי מגע של קסם? הידידות המופלאה עם סושידו צמחה להתאהבות של ממש מיד לאחר שהפקדנו סופית את גורלנו בידיו של מנהל המסעדה, שקיבל את הסכמתנו להחליט מה טוב בשבילנו. ובאמת, סאשימי המאצ'י (38 ש"ח), טייגר רול (50 ש"ח), פאסיפיק רול (46 ש"ח), טונה רבולוור רול (50 ש"ח) וניגירי סלמון (26 ש"ח) - היו טובים עד מאוד בשבילנו, בטריותם המפנקת ובשילוב המפתיע של טעמים וטקסטורות. העושר והצבעוניות, חומרי הגלם הטריים, היצירתיות שבהגשה והדיוק שבטעם, היו יחד לתופעה ברורה של חשיבה מחוץ לקופסה, ופגיעה ישירה ללב. כל שנותר הוא לתת צ'אנס גם לצלופח הטמפורה המיוחד (60 ש"ח), שהיה פשוט הפּי אנד.

לסיום מתוק גמרנו את ההלל על בננה מטוגנת מתוקה עם גלידת קוקוס (22 ש"ח), ואם עד כה חשנו בנוח בבטננו, היה זה בדיוק הפּוּש האחרון לקצה גבול היכולת. אז מה כבר אפשר לצפות מבננה מטוגנת, מנת קינוח לא מאוד מקורית ומרגשת? ובכן, את הטעם הזה, ככל הנראה, לא נשכח כל כך מהר, אם בכלל. מדהים מה אפשר לעשות עם בננה.