יורשי מושל ירושלים הירדני - יפונו ממעונו

שופט בית משפט השלום בירושלים, אברהם רובין, הורה לבני משפחתו של אנואר אל חטיב, שהיה מושל ירושלים בתקופת שלטון ירדן, לפנות את דירתם השכורה בשכונת בית חנינה, על-פי דרישת בעלת הדירה, תרזה תאלתניאן. בכך קיבל השופט את תביעתה של תלנתניאן נגד ממשלת ירדן ששכרה את הדירה, ונגד אשת אל חטיב, סירת, ובנו השאם. בני משפחת אל חטיב חויבו לשלם שכר טירחת עורך דין בסך 20,000 שקל.

מפסק הדין עולה כי תלנתיאן ירשה את הדירה מאביה המנוח שוכרי תלתיניאן. האב חתם בשנת 1966 הסכם עם ממשלת ירדן ולפיו הושכרה לה הדירה למגורי מושל ירושלים. שמו של המושל לא הוזכר בהסכם. המושל מת ב-7.2.93 אך אשתו ובנו ממשיכים לגור במעונו עד היום. עד 1988 שילמה ממשלת ירדן את דמי השכירות לבעל הדירה, למרות שמאז 1967 כבר לא שלטה ירדן במזרח ירושלים. ואולם התשלום הופסק ב-1988 עקב החלטת המלך חוסיין לנתק את קשרי הממלכה הירדנית עם הגדה המערבית, ובכלל זה עם מזרח ירושלים.

עד 1991 שילם המושל מכיסו את דמי השכירות לאביה של תאלתיאן, אבל לאחר מכן סירב האב להמשיך לקבל ממנו את דמי השכירות. ב-1994 החלו אלמנתו ובנו של המושל להפקיד את דמי השכירות בדואר.

ממשלת ירדן לא התגוננה

תלתניאן הגישה באחרונה תביעה לפינוי משפחת אל חאטיב מהדירה. תחילה הוגשה התביעה גם נגד ממשלת ירדן, אך זו לא התגוננה וניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. בעלת הדירה טענה כי אביה חתם על הסכם השכירות עם ממשלת ירדן ולא עם המושל, ולכן אין ליורשיו כל זכות עצמאית - חוזית או אחרת - להתגורר בדירה. לטענתה, משעה שהודיעה ממשלת ירדן על הינתקותה משטחי הגדה המערבית והפסיקה לשלם את דמי השכירות, התבטל ההסכם.

בני משפחת אל חטיב טענו כי הם זכאים להמשיך להחזיק בדירה מכוח מעמדם כדיירים מוגנים בה כיורשיו של המושל המנוח.

ואולם השופט רובין פסק כי לא ניתן לקבוע שכוונת הצדדים להסכם השכירות - אביה של תלנתניאן וממשלת ירדן - הייתה להעניק למושל ולבני משפחתו זכות עצמאית להתגורר בדירה. דווקא מנקודת מבטה של ממשלת ירדן סביר להניח כי הכוונה הייתה שהמושל ומשפחתו יתגוררו בדירה רק כל עוד ישמש המושל בתפקידו. ולראייה, בהסכם השכירות לא נקבו הצדדים בשמו של המושל אל חטיב, אלא בשמה של משרתו. עוד קבע כי ממשלת ירדן, במעמדה כשוכר הרשמי לפי החוזה, משכה את ידיה מן הנכס.

השופט הדגיש כי תנאי לכך שבת הזוג תהפוך לדיירת מוגנת הוא שבעלה המנוח היה "דייר". אבל המושל לא היה, כאמור, "דייר".