ביהמ"ש יכריע: כיצד לאתר פריצת זגוגית לעין

בית המשפט העליון הורה לבית משפט השלום בראשון לציון לברר אלו בדיקות רפואיות צריך לעשות לאיתור פריצת זגוגית בעין, כדי לאפשר לו להמשיך לדון בערעורו של מנתח עיניים, ד"ר ליאור דוד, על קביעת בית המשפט המחוזי כי התרשל בניתוח קטרקט. השופטים יוסף ריבלין, חנן מלצר ויוסף אלון קבעו כי התיק בבית המשפט העליון יישאר פתוח עד שיתקבלו מסקנות בית משפט השלום.

מדובר בניתוח שנעשה בעין שמאל של חולה בפברואר 1995. כעבור זמן איבד האיש את ראייתו בעין זו. הוא טען כי הנזק נגרם מרשלנותו של ד"ר דוד, והגיש נגדו תביעה לבית משפט השלום. השופטת דליה גנות דחתה את התביעה, אך בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של החולה, בגלל התנהלותו של הרופא בזמן הניתוח ולאחריו.

מתברר כי במהלך הניתוח הבחין ד"ר דוד בחומר שנחשד כזגוגית - ג'ל הממלא ברגיל את החלק האחורי של העין ועלול לעבור לחלק הקדמי אם נוצר פתח בקופסית. בשל החשד הזה, הזריק הרופא לעין חומר מכווץ-אישון, הקרוי מיוכול, ולאחר שמצא כי האישון מתכווץ באופן סימטרי, הייתה מסקנתו שלא חדרה זגוגית לחלק הקדמי של העין. לכן, לא ביצע את הטיפול הנהוג במקרה של פריצת זגוגית (כריתתה). כעבור כמה חודשים התברר שבכל זאת חדרה זגוגית לחלק הקדמי דרך פתח בקופסית. בסופו של דבר, אירעה היפרדות רשתית והחולה איבד את ראייתו בעינו השמאלית.

הדבר לא מעיד על עצמו

בית המשפט המחוזי פסק כי במקרה זה חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו". בית המשפט ביסס את מסקנתו על דברים שאמרה המומחית הרפואית, שמונתה בהסכמת הצדדים. היא אומנם סברה שהרופא לא התרשל, אך מדבריה חילץ בית המשפט המחוזי את המסקנה כי בדיקת המיוכול אינה תמיד מספקת תוצאה מהימנה לגבי פריצת זגוגית, אף שזו בדיקה מקובלת, ושקיימות בדיקות נוספות שניתן לעשות. בדיקה אחת היא הפסקת הזרמת הנוזל המוזרם במהלך הניתוח כדי לבדוק אם יש שקיעה של הלשכה ("בדיקה מקובלת", כלשון המומחית); בדיקה שנייה היא, העברת ספונג' על החתך ("בדיקה פשוטה", כלשונה).

ד"ר דוד ערער על פסק-הדין לבית המשפט העליון. הוא טען כי פסק-הדין עומד בניגוד לחוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, שחזרה וציינה כי לפי עמדתה הטיפול שהעניק היה סביר ולא נפלה בו רשלנות. פסק-הדין, כך טען, משקף התערבות בממצאים שקבעה שופטת השלום, ויש בו דיון ראשון וקביעת ממצאים בלא תשתית ראייתית לעניין מהימנות הבדיקות לגילוי פריצת זגוגית. הוא הוסיף כי שיקול הדעת שהפעיל היה סביר, וכי לא הוכח קשר סיבתי בין הפרדות הרשתית לבין אי-אבחון פריצת הזגוגית.

בפסק הדין שהורה להחזיר את התיק לבית משפט השלום, לבירור מהימנות הבדיקות, דחה השופט ריבלין את קביעת בית המשפט המחוזי כי על המקרה חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו".

השופט ציין כי לא הוברר אם עצם פריצת הזגוגית מעידה על התרשלות כלשהי, ואם אי-האבחון של פריצת הזגוגית בזמן הניתוח מצביע על התרשלות כלשהי. לגבי פריצת הזגוגית, קבעה המומחית מטעם בית המשפט כי הסיבוך של היווצרות פתח בקופסית האחורית ומעבר זגוגית הוא "הסיבוך השכיח ביותר בניתוחי קטרקט, והוא קורה בכ-4% מהניתוחים". לגבי שאלת היעדר האבחון, ניתן לומר שחשדו של הרופא דווקא התעורר והוביל אותו לבצע את בדיקת המיוכול, בדיקה שהיא, לדברי המומחית, "האמצעי הנפוץ ביותר", ותוצאת הבדיקה הייתה תקינה. "לפי הנתונים שבפנינו, אין בידינו לקבוע כי ברוב המקרים שבהם מתרחש הסיבוך הנדון ואינו מתגלה - הרי זה בשל התרשלות מצדו של הרופא המנתח", כתב ריבלין.

שיקול הדעת של המנתח - רחב או מוגבל?

עם זאת, כתב השופט כי אף שאין הכלל "הדבר מעיד על עצמו" חל במקרה הנדון, אין פירוש הדבר שיש לדחות את התביעה. השאלה המרכזית היא סטנדרט התנהגות המצופה מן הרופא הסביר: סוג הבדיקות ומספר הבדיקות שיש לבצע כאשר מתעורר חשד בדבר פריצת הזגוגית. שופטת השלום מצאה,על סמך חוות הדעת של המומחית, החלטת הרופא לבצע את בדיקת המיוכול ולא לערוך בדיקות נוספות - הייתה סבירה. בית המשפט המחוזי לעומת זאת התווה, למעשה, סטנדרד שלפיו יש לבצע את כל הבדיקות שצוינו, ובין היתר כתב כי כאשר מהימנותה של בדיקה מסוימת מוטלת בספק, וקיימות בדיקות נוספות ופשוטות "שאינן כרוכות בחסרונות מבחינה טיפולית או בעלויות ניכרות", על הרופא לבצע את כל הבדיקות.

במלים אחרות, בית משפט השלום הכיר בשיקול הדעת של הרופא-המנתח לבחור בבדיקה המתאימה או בשילוב הבדיקות המתאים בנסיבותיו של כל מקרה. ואילו בית המשפט המחוזי צמצם את שיקול הדעת הנתון לרופא, לאחר שהתרשם כי מדובר בבדיקות מקובלות או פשוטות ששילובן יחד מקנה למסקנה הרפואית יתר מהימנות.

השופט ריבלין הוסיף כי הוא וחבריו התלבטו מהי ההכרעה הראויה בעניין זה, ולבסוף הגיעו למסקנה כי שאלת הבדיקות לא לובנה די הצורך וכי התייחסות המומחית לנושא הייתה עמומה.