שוטר איים באקדח על נהג משתולל

חתוכה בן עמי תבע את השוטר אריה עזריה (נתבע 1) ואת משטרת ישראל (נתבעת 2) בבית משפט השלום בתל אביב בגין נזקי גוף. מכתב התביעה עלה שבחודש מאי 1998, נהג ברכבו ברחוב בן-גוריון ברמת-גן, כשלצדו חברו, וכשעמד בצומת ניגש אליו עזריה, כשהוא בלבוש אזרחי וביקש שיציג לו רישיונות. "נעניתי מיד והסברתי שאיני יכול לכבות את המנוע משום שהרכב ישן וחששתי שיכבה באמצע הצומת ולא אוכל להתניעו". לדבריו, עזריה פתח לפתע את דלת הרכב ומשלא הצליח לדומם את המנוע, ולהוציאו בכוח מהרכב, תקף אותו ואיים עליו באקדח שירה בו. לתובע נגרמו שריטות ולאחר שהתלונן במח"ש, עזריה הועמד לדין משמעתי בגין שימוש בכוח שלא כדין ושימוש בלתי זהיר בנשק. הוא הורשע בעבירה הראשונה וזוכה מחמת הספק בעבירה השנייה.

בכתב ההגנה ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה. עזריה טען, שבאותו יום נהג ברכבו, מלווה בבני משפחה, כשלפתע הבחין בתובע שנסע בפראות וסיכן את הציבור. לדבריו, לאחר שהציג תעודת שוטר וביקש רישיונות התובע סירב והתכוון להימלט מהמקום. "ניסיתי לדומם את המנוע והתובע התנגד. בשלב זה חברו ירד מהאוטו ועשה את דרכו לכיווני. חששתי שמא ינסה לקחת ממני את הנשק ואחזתי בנשק והחבר נמלט". השוטר הוסיף שלא תקף את התובע וחשש שנסיעתו תסתיים בתאונת דרכים ובפגיעה בחפים מפשע. משטרת ישראל התרעמה על כך שהתובע לא שיתף פעולה עם שוטר, שהיה בלבוש אזרחי, וסירב לדומם את המנוע כדי שרישיונותיו ייבדקו. "הכול התחיל בכך שהתובע נסע בצורה שסיכנה אדם ורכוש".

בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, בהעדר הצדדים, חייב השופט חאג' יחיא, את הנתבעים לשלם לתובע 15,000 שקל. השופט קיבל את גרסתו של השוטר שהתובע נסע בפראות ומצא לנכון לעצור בעדו. מנגד קיבל את גרסתו של התובע שהשוטר השתמש בכוח שלא כדין ובצורה לא סבירה. "הנתבע לא חלק על העובדה שביקש מהתובע לכבות את המנוע במקום בו עצר לפני רמזור אדום, קרי באמצע הכביש. נראה לי כי הוראה זו של השוטר הייתה מוטעית ולא נכונה, והיה מן הראוי כי יורה לתובע לעצור בצד אחרי הצומת, למען לא יפריע לתנועה, מעשה שהוא גם עבירה על תקנות התעבורה... לגרסת הנתבע הוא ביקש לעכב את נסיעתו של התובע כי חשש שהמשכה עלולה לסכן רכבים ואנשים ברחוב. לכך לא היה השוטר מוסמך, והמרב שהיה רשאי לעשות הוא לרשום דוח תנועה לתובע להזהירו מפני נסיעה מסוכנת ולשחררו".

השופט קבע שהמקרה אינו מצדיק הטלת פיצוי עונשי: "הנתבע לא פעל מתוך זדון או תוך חריגה מוגזמת ובלתי סבירה מסמכותו. הנתבע הבחין שהתובע נוהג בצורה המסכנת חיי אדם ורכוש, ביקש לבצע את המוטל עליו, אך תוך כדי כך ובלהיטותו, חרג מהמקובל, הסביר והדרוש לצורך מילוי תפקידו. מניעיו של התובע היו טובים, מעשיו חרגו מהסביר".