מדוע אנחנו אוכלים יותר כשאנו מזקנים?

מדענים מאוניברסיטת Monash גילו כי תאי מפתח השולטים בתיאבון גורמים להגברת תחושת הרעב ולעלייה במשקל כשאנו מזדקנים. ממצאי המחקר פורסמו ב"Nature".

החוקרים גילו כי תאים המדכאים את התיאבון מותקפים על-ידי רדיקלים חופשיים לאחר האכילה, וכי תהליך ההתנוונות (כשאנו מזדקנים, י.ג.) משמעותי יותר לאחר ארוחות העשירות בפחמימות וסוכרים.

החוקרים הסבירו כי ככל שאנו אוכלים יותר פחמימות וסוכרים, כך התאים השולטים בתיאבון ניזוקים יותר, ולכן אנו גם צורכים יותר.

חוסר איזון בין הרעב לשובע

ההתקפה על התאים המדכאים את התיאבון יוצרת חוסר איזון תאי בין הצורך לאכול לבין שליחת המסר למוח להפסיק לאכול. אנשים בקבוצת הגיל של 25 עד 50 נמצאים בסיכון הגבוה ביותר. אותם תאי עצב ש'אומרים' לאנשים בקבוצת הגיל בטווח הקריטי לא לאכול יתר על המידה פשוט 'נרצחים'.

כאשר הקיבה ריקה, היא מעוררת את הורמון הגרלין המודיע למוח שאנו רעבים. כאשר אנו שבעים, סדרה של תאי עצב הידועה כ-POMC נכנסת לפעולה. למרות זאת, רדיקלים חופשיים, הנוצרים באופן טבעי בגוף, תוקפים את תאי העצב POMC. תהליך זה גורם לתאי העצב להתנוון עם הזמן, וכך משפיע על השיפוט שלנו בהיבט של רעב ושובע.

הרדיקלים החופשיים מנסים גם לתקוף את תאי העצב האחראים על הרעב, אך אלו מוגנים על-ידי הפרואטין UCP2.

פחמימות וסוכרים - סיכון למוח

הירידה בתאים המדכאים את התיאבון יכולה להיות אחד ההסברים למצב המורכב של השמנה המתחילה בגיל מבוגר.

תזונה עשירה בפחמימות וסוכרים - שהפכה נפוצה יותר ויותר בחברות המודרניות לאורך 20-30 השנים האחרונות - יצרה לחץ עצום על הגוף ולחץ זה מוביל להתנוונות מוקדמת של התאים.

המחקר הבא שמתכננים החוקרים יתמקד בניסיון לענות על השאלה האם לתזונה עשירה בפחמימות וסוכרים יש השפעות נוספות על המוח, כמו עלייה בשכיחות מצבים נוירולוגיים כמו מחלת פרקינסון.