פיצוי לחולה שנפלה מאלונקה בחדר מיון

מלכה יושעי תבעה את בית החולים שערי צדק בבית משפט השלום בירושלים לאחר שהתרשל וגרם ברשלנותו לנפילתה ממיטה בחדר מיון. מכתב התביעה עלה שבחודש ינואר 2002, בהיותה בת 59, הובהלה התובעת לחדר מין בבית החולים שערי צדק, לאחר שסבלה מדלקת ריאות ובמשך יממה ישבה על כיסא בחדר מיון עקב עומס. לאחר מכן הושכבה על אלונקה שהמעקה שלה לא הורם ולפנות בוקר נפלה. כך תיארה את המקרה: "... ישנתי בחדר המיון על מיטה מאוד צרה ברוחב של 60 ס"מ, שניצבה באמצע החדר, לא בסמוך לקיר ואף אחד מעובדי המקום לא הרים את הידיות שלצד האלונקה כך שלא הייתה לי שום משענת או תמיכה. המיטה עמדה באמצע החדר כשראש המיטה ניצב ליד קיר ושני צידיה פתוחים וזאת מכיוון שחדר המיון היה עמוס ולא היה מקום אחר".

התובעת נפצעה בידה שגובסה למשך חודש ועברה טיפולי פיזיותרפיה. היא צרפה חוות דעת רפואית ממנה עלה שנגרמה לה נכות צמיתה בשיעור של 15%. התובעת ביקשה להחיל על האירוע את הכלל של הדבר מעיד על עצמו בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

בית החולים שערי צדק, השיב שלא התרשל ואין להטיל עליו אחריות. לדבריו, מטופל השוכב על מיטה, אינו יכול להרים את המעקה או להורידו באופן עצמאי ואם המעקה הורם יש צורך באדם אחר שיורידו. "באותה עת חדר המיון היה עמוס מהרגיל, והיכולת של הצוות הרפואי להיעתר לקריאות של מטופלים להוריד את המעקה, כל אימת שמטופל מבקש לרדת ממיטתו, וכן להרימו מחדש, עם שובו למיטתו, מוגבלת ביותר".

בדיון בפני השופטת עירית כהן, העיד מטעם בית החולים, אח חדר מיון, שלא זכר את המקרה ולא ידע אם התובעת ישנה על אלונקה או על מיטה. בתצהיר אמר שבתקופה הרלוונטית היו בחדר המיון מיטות ואלונקות. כמו-כן שכשחדר המיון עמוס והמיטות תפוסות, חולים ישנים על אלונקות. לדבריו, במיטות ובאלונקות ישנם מעקות בצידי המיטה והשימוש במעקה נעשה במצב בו החולה אינו עצמאי, כלומר מטושטש עקב מצב רפואי או תרופות, או כשמדובר בקשישים סיעודיים שאינם מסוגלים לרדת מהמיטה בכוחות עצמם. לשאלת בית המשפט, מדוע לא הרים את המעקה של האלונקה עליה שכבה התובעת השיב: "אנו לא נוהגים להרים לאנשים עצמאיים את המעקה, כדי לא להגביל את החופש. הם לא יכולים להוריד את המעקה לבד, כי זה קשה, הידית מחוץ למיטה".

לטענתו, מאחר שהתובעת הייתה עם חום נמוך וללא השפעת חומרים מטשטשים, לא היה מקום להרים את המעקה. "לא נהוג היה בחדר מיון להרים את המעקות וזאת על-מנת לאפשר לחולים להיות עצמאיים ולרדת מהמיטה לשירותים וכד'". בית החולים צירף חוות דעת רפואית ממנה עלה שלתובעת נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 5%. לאור המחלוקת בין חוות הדעת, מינה בית המשפט מומחית מטעמו וזו קבעה שלתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%.

בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, בהעדר הצדדים, חייבה השופטת כהן, את בית החולים לשלם לתובעת כ-200 אלף שקל בתוך 30 יום. השופטת קיבלה את עדותה של התובעת שביום המקרה ישנה על אלונקה ולא על מיטה וכי יש להחיל על המקרה את הכלל של הדבר מעיד על עצמו בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

"הנטל להוכיח מהם השיקולים שהביאו להחלטה שלא להרים את המעקות לחולים מוטל על הנתבע, במיוחד לאור העובדה שאין זה המקרה הראשון שבו נופל חולה ממיטה בחדר מיון. על הנתבע מוטל גם הנטל להוכיח את הנסיבות המיוחדות המאפיינות את אופי העבודה בחדר המיון ואת השאלות המערכתיות המתעוררות במקרה זה, כמו שאלות של הקצאת כוח אדם למשימות השונות בעבודת חדר המיון. הנתבע לא הוכיח עובדות אלה".

השופטת כהן, קבעה חד-משמעית, שניתן היה למנוע את האירוע, בקלות, אם בית החולים היה מבקש מבני משפחתה של התובעת להרים את המעקה, "ואין בפני הסבר מדוע הדבר לא נעשה. את הפגיעה בחופש של המטופל ניתן לפתור, בקלות, על-ידי כך שהצוות יעלה בפני המאושפז את האפשרות להרים את מעקה המיטה. דבר זה לא נעשה במקרה הנדון ואין בפניי הסבר מדוע לא נעשה. לא יכולה להיות מחלוקת כי אם היה מורם מעקה המיטה התובעת לא הייתה נופלת".

השופטת כהן, מתחה ביקורת נוקבת על בית החולים שלא צפה את המקרה. "בהתחשב בכך שאין זה המקרה הראשון בו נופל אדם ממיטה בחדר המיון, על צוות חדר המיון היה לצפות את האפשרות שהתובעת תיפול מהמיטה ובנסיבות המקרה, כאשר מדובר במיטה צרה, שהמאושפז אינו רגיל לה, ובאדם חולה, הוא חייב היה לצפות זאת".