פסק דין: יחסים עכורים, שקרים ותככים בטכניון

סכסוכים לא "אקדמיים". בית משפט השלום בחיפה חייב (יום ה', 7.8.08) את הטכניון ושתי פרופסוריות מהמחלקה לארכיטקטורה לפצות אדריכל בגין פרסום לשון הרע. השופטת חנה לפין הראל קבעה כי על הנתבעים לפרסם גם תיקון בעיתונות ובפרסום רשמי של הטכניון.

מדובר בפרשה בשנת 2003 כשהוועדה ללימודים מוסמכים במסלול ארכיטקטורה ובינוי ערים של הטכניון דחתה את בקשתו של האדריכל ליאור דץ להתקבל ללימודי דוקטורט בפקולטה בהנחייתם של פרופ' מיכה בורט ופרופ' צ'מנסקי.

פרופ' בורט, המנחה המיועד, הגיש ליו"ר הוועדה פרופ' גולדשמידט מכתב ערעור על ההחלטה שלא לקבל את דץ. העתקי המכתב נשלחו אל דיקן ביה"ס ללימודי מוסמכים פרופ' ברוק שטיין, לחברי הוועדה ללימודי מוסמכים-ארכיטקטורה, ולחברי מועצת הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים. פרופ' גולדשמידט השיבה גם היא, ושלחה העתקים לגורמים במכתבו של בורט, אך שלחה גם לעוד מכותבים: פרופ' עדנה שביב, ולפרופ' רבקה השמשוני.

מכתבי לשון הרע

מסע התכתובת, ובעיקר מכתביהם של פרופ' גולדשמידט, פרופ' שביב, ופרופ' השמשוני, היו העילה לתביעתו של האדריכל דץ.

בתביעה טען כי בחלק מהמכתבים נטען כי הוא "סטודנט חלש" וכי "ציונים גבוהים שקיבל, פרסים ותארים התקבלו שלא ביושר ומאינטרסים זרים, המשותפים לו ולמנחים המיועדים, וכי לא היה צריך לאפשר לו לסיים אף תואר ראשון".

באחד מן המכתבים הייתה הזמנה לקוראיו לקבל עוד אינפורמציה רבה מבוססת ומדויקת, אשר מקורה בתיקיו האישיים הנמצאים ברשות הטכניון. עותקי המכתבים הופצו בדואר פנימי - "כוורת" פתוחה הנמצאת במזכירות הפקולטה, גלויים לעיני כל דכפין. דץ טען כי גם דרך הפרסום היא "פגיעה והזמנה לפגיעה בפרטיותו".

מנגד, הפרופסורים הנתבעים טענו כי המכתבים אינם מהווים לשון הרע, כי נוצרו בתגובה למכתבו של המנחה פרופ' בורט שערער על ההחלטה, וכי הם מהווים "שיח ושיג אקדמי לגיטימיים לחלוטין והעברת הערכות על תלמידים בין מרצים".

יתרה מכך לטענתם, "העברה זו היא גם חובתם וגם מתרחשת במסגרת החופש האקדמי, שהוא נשמת אפה של כל מערכת ההשכלה הגבוהה". דץ לעומת זאת לטענתם, הגיש תביעה כחלק מ"מסע נקם בגלל דחיית מועמדותו ללימודי ההמשך. יתר על כן, הוא 'תרם' להפצת לשון הרע על-ידי פנייתו לאמצעי התקשורת".

המכתבים חולקו בתיבות פתוחות

כאמור, בית המשפט קבע כי הטכניון והפרופ' עברו עבירת לשון הרע נגד דץ וחייב אותם במתן פיצוי. בהחלטה כתבה השופטת לפין הראל כי "אדריכל דץ הוסמך ועבד כאדריכל, קיבל תארים ראשון ושני, זכה בציונים גבוהים, ובפרסים ומילגות הצטיינות כפי שהוכח במהלך המשפט, בתעודות ואישורים אשר ניתנו כדין על-ידי הגופים המוסמכים בטכניון".

לפיכך, הטלת ספק "בין במפורש בין במרומז", בכך שהוא השיג את ציוניו, תאריו ופרסיו, "שלא ביושר, וממניעים זרים, בהם מעורבים חלק ממוריו, וכי לא היה כלל ראוי להתקבל ללימודים בטכניון, והתקבל בדרכים לא ישרות" מהווה לשון הרע.

השופטת קבעה כי לשון הרע היה גם בהפצת המכתבים הכוללים רמזים וזאת בתאי דואר פתוחים לעין כל מי שנכנס למזכירות הפקולטה. היא קבעה עוד כי ה"'הזמנה' לקבל אינפורמציה נוספת המבוססת על מידע הנמצא בידי הנתבעים מכוח תפקידם, דהיינו בתיקי התובע הנמצאים אצלם, היא הזמנה לפגיעה בפרטיות".

היא דחתה את טענות הנתבעים כי מכתבים בנוגע להערכות תלמידים הם שיח ושיג אקדמי הנהנה ממטריית חופש אקדמי. המכתבים נכתבו בתגובה על מכתבו של פרופ' בורט ופרופסורים אחרים ולא בהעברה רוטינית של הערכות על תלמידים. "העמדתם כ'שיג ושיח אקדמי' היא או היתממות או ניסיון הסוואה".

אינטרסים משותפים של חברי הוועדה

השופטת ציינה כי אין בכוונתה לתפוס מקומו של מוסד אקדמי ולהעריך מקצועית סטודנטים, אך "אם יש שיקולים 'חוץ מקצועיים', תחול ביקורת שיפוטית גם על הפעלת שיקול הדעת... כאשר וועדה דנה בגורלו של סטודנט, מן הראוי שיהיה בפניה כל החומר הרלוונטי הנוגע לסטודנט, כל חוות הדעת אשר ניתנו בעניינו. התברר כי בפניי הוועדה היו בכתב רק נתונים לשלילה ולא לחיוב, והדבר אינו ראוי".

סוגיות נוספות שהועלו על ידה בהקשר לפרשה הן הרכב ועדות באוניברסיטה. "ראוי לשקול", כתבה, "אם ראוי כי בוועדות השונות בטכניון החורצות גורלות של תלמידים, ישבו אותם חברים שיש להם גם אינטרסים משותפים מחוץ לטכניון, מצב העלול לגבש דעה אחת משותפת. כדוגמא, שעה שפרופ' שביב יושבת בוועדה יחד עם שניים אחרים, ושלושתם שותפים בחברת 'הליוס': היא הדיקנית והם יושבים איתה בהרכבים שונים כמנחים בוחנים וכחברי מועצת הפקולטה. הדברים נכונים גם לגבי כל קבוצת פרופסורים אחרת".

היא אף מתחה ביקורת על היחס שקיבל האדריכל. "המוסדות להשכלה גבוהה וחבריהם, פרופסורים נכבדים ככל שיהיו והחרדים לכבודם שלהם ובצדק, ינהגו באותה מידה של כבוד כלפי הסטודנטים הבאים ללמוד תורה מפיהם. רצוי כמובן, כי גם בינם לבין עצמם יהיו יחסי כבוד הדדיים ולא יחסים כל כך עכורים כפי שהתברר למרבה הצער בבית משפט בתיק זה".

הטכניון כמוסד נכשל

"בפסק דין זה איש לא ניצח", כתבה השופטת, "בוודאי לא פרופ' בורט ופרופ' פורה. הטכניון כמוסד נכשל בניהולו את המשבר. בהכירו או מחובתו להכיר את הנפשות הפועלות, הסכסוכים ביניהם (כבר בשנת 1989 התלוננה פרופ' שביב על פרופ' צ'מנסקי כי נעל את דלתות המעבדה בפני תלמידיה. היה על הטכניון להכנס לעובי הקורה ולא להניח לפרופסורים הנכבדים לשקוע בביצת ההתגוששות שנתזים ממנה פגעו בתובע".

השופטת קבעה כאמור, כי סכום הפיצוי לאדריכל הוא 250 אלף שקלים, כאשר הטכניון ישלם 170 אלף שקלים, פרופ' עדנה שביב -70 אלף שקלים ופרופ' גבריאלה גולדשמידט תשלם 30 אלף שקלים. היא אף הורתה לפרסם התנצלות על חשבון הנתבעים. לדבריה טוב היה אם היו מנסחים נוסח מוסכם, אך הביעה חשש כי לאור משקעים הרגשיים בין הצדדים, הדבר לא יצלח. "מן הראוי לנסות" כתבה השופטת והדגישה כי אם בתוך 30 יום לא יצליחו להגיע לכלל הסכם על נוסח - בית המשפט ינסח.