ביהמ"ש העליון סירב לעכב פינוי "בית יהונתן"

בית המשפט העליון דחה (יום ה', 17.7.08) בקשה לעכב החלטות של כמה ערכאות לפנות משפחות יהודיות מ"בית יהונתן" שבסילוואן (כפר השילוח), כדי לאפשר להן למצות את הליכי אישור בנייתו. השופט אדמונד לוי סירב להיענות לבקשתן של כמה מהמשפחות - גוטליב, ברוש, קורדובה, ויינריב ופרידלר - להתיר להן לערער על פסק דין של שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים גילה כנפי-שטייניץ בעניין זה.

תחילת ההליכים הייתה בפסק-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, שהרשיע את המשפחות בשימוש במקרקעין בלא היתר, וחייב אותן, בין היתר, בפינוי הבניין ובאיטום כל פתחי הכניסה אליו. זאת לאחר שהמשפחות עשו שימוש בדירות ששכרו ב"בית יהונתן", בניין מגורים שנבנה בלא היתר בסילוואן שבדרום-מזרח ירושלים. ערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה, והם פנו לבית המשפט העליון, אך בקשתם למתן רשות ערעור נדחתה.

עקב פסק הדין, פנו המשפחות בשנית לבית המשפט לעניינים מקומיים, והפעם ביקשו לדחות את מועד ביצוע הצווים, בנימוק שיש התקדמות בטיפול בהליכי הכשרת הבנייה, וראוי לאפשר להם מיצוי הליכים קודם שיחויבו לנטוש את הדירות ולאטום את המבנה. בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה, וקבע כי אין הצדקה לעכב את ביצוע הצווים, נוכח השלב המוקדם שבו מצוי הליך ההכשרה.

הוגש שוב ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, והשופטת כנפי-שטייניץ דחתה אותו וקבעה כי היתר הבניה אינו בהישג יד, כדרישת ההלכה הפסוקה, ולכן אין לעכב את ביצוע הצווים. היא גם דחתה את הטענה כי עזיבת המבנה תוביל לאכלוסו בידי תושבי סילוואן, דבר שיקשה על אכלוסו מחדש בידי המשפחות עם השגת האישור המבוקש, ואף תותיר משפחה המתגוררת במבנה סמוך, לבדה בתוך אוכלוסיה עוינת. נקבע שטענות אלה אינן רלוונטיות לעניין דחיית המועד לביצוע הצווים.

סוגיה פוליטית ועקרונית

על כך שבו וביקשו לערער לבית המשפט העליון, וטענו כי "עניינה האמיתי והמהותי [של הבקשה] הוא זכותם של יהודים להתיישב בישובים שמירב אוכלוסייתם ערבית". זאת, לשיטתם, מכיוון שהותרת המועדים הנקובים בצווים על כנם כמוה כגירושם מבתיהם, בלא להותיר להם אפשרות ממשית לשוב אליהם, וזו, כך נטען, היא הכרעה בסוגיה פוליטית ועקרונית בדבר ההתיישבות היהודית, אשר "החלק המשפטי בה טפל לחלוטין לחלק הציבורי".

עוד טענו כי הערכאות הקודמות שגו ב"הפעלה נוקשה מדי, בנסיבות העניין, של דיני התכנון והבניה". הם גם טענו כי מדיניות אכיפתם של דיני התכנון והבניה במזרח ירושלים "לוקה במחדלים ובהזנחה המובילים להתרת בנייה פוגענית בהיקף נרחב על כנה".

בהחלטתו לדחות את הבקשה, כתב השופט לוי כי השאלה שיש להכריע בה היא תקינותה של ההחלטה לדחות את הבקשה להארכת מועד הצווים, כפי שהוגשה לערכאות הקודמות. בניגוד לעמדת המבקשים, זו שאלה משפטית, אך אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור.

אשר לטענה בדבר הנזק הבלתי-הפיך שייגרם בשל האפשרות שתושבי השכונה ישתלטו על המבנה, קבע השופט כי דחיית ביצועם של הצווים לצורך מיצוי הליכי התכנון הממושכים, תוביל לסיכול פסק-דינו של בית המשפט וסיכול תכליתם של הצווים שנועדו לרפא את תוצאתן של העבירות.