למכירת יחידת הנופש

עיון דווקני בהגדרת המונח "יחידת נופש" שבחוק מלמד כי המחוקק מצא לנכון להגדיר את משך הזכות על דרך השלילה תוך קביעת תקופות מינימום שלמטה מהן לא תיחשב הזכות כ"יחידת נופש" לצורך החוק. כל חבילת נופש בבית מלון כזה או אחר שתקיים אחר תקופות מינימום הקבועות בחוק, תיחשב כ"יחידת נופש" לצורך החוק.
בפני בימ"ש הוגשה תובענה העוסקת ביחידת נופש שרכשו התובעים, רובין אברהם והניה, מהנתבעת, אקטיביטי תיירות ונופש (1996) בע"מ, בהסכם רכישה מחודש אפריל 1998. מדובר ביחידת נופש בבית מלון רם בירושלים לתקופה של שלושים ושש שנים, תמורתה שילמו התובעים לנתבעת סך של 9,423$ וכן דמי אחזקה שנתיים בסך 555 ₪, וזאת עד לשנת 2005. התובעים טוענים, כי בשל שיטת שיווק אגרסיבית שהופגנה על ידי נציגי הנתבעת, חתמו התובעים על ההסכם, מבלי שניתן להם הסבר מפורט על פרטי העסקה ומבלי שהתאפשר להם לעיין בהסכם. לטענת התובעים, אלה גילו במהלך השנים כי נפלו קורבן למזימת הנתבעת להוציא מהם כספים שלא כדין וללא מתן תמורה הולמת לכספם. התובעים הוסיפו כי לא פעלו לביטול ההסכם, היות וסברו כי חתימתם על ההסכם מחייבת אותם, ואין להם מה לעשות בנדון. עילת ביטול החוזה נתגלתה לטענתם לאחר מתן פסק הדין בת.א. 9516/99 (שלום-י-ם) אמתון נ' אקטיביטי תיירות ונופש (1996) בע"מ, בו קבע בית המשפט כי פגמים בהתנהלות הנתבעת בהתקשרותה עם רוכשים אחרים, מתקיימים גם בעניין התובעים, ולפיכך מספיקים לביטול ההסכם עם הנתבעת.
בימ"ש ציין, כי בפסק הדין אמתון נקבע כי החוזה בו התקשרה הנתבעת עם רוכשים ממנה יחידות נופש הינו חוזה אחיד. משנקבע כי לא מולאו לגביו הוראות החוק והתקנות לעניין גודל האותיות בחוזה אחיד, פסק בית המשפט כי יש בכך משום ניצול מצוקה, ומשכך רשאי הצרכן לבטל את העסקה מכוח הוראת סעיף 32(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981. סעיף 32(א) לחוק קובע כי באם התקיימו הטעיה או ניצול מצוקה שהם מהותיים בנסיבות העניין, רשאי הצרכן לבטל את החוזה תוך שבועיים מיום החתימה עליו, ומטעמים המיוחדים, רשאי בית המשפט לבטל את החוזה גם אחרי התקופה האמורה. בימ"ש מציין, כי הסעיף הנוגע לרכישת יחידות נופש הינו סעיף 14 א'. הכרעה בסוגיה האם נמסר לתובעים טופס גילוי אם לאו תחרוץ את גורל טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים. לאחר בחינת העדויות והממצאים בתיק, קיבל בהמ"ש את עדות התובע וקבע כי טופס הגילוי הנדרש על-פי החוק לא נמסר לתובעים. המסקנה האופרטיבית העולה מכך היא שדין טענת ההתיישנות להידחות. ביהמ"ש דחה את טענת הנתבעים לפיה התובעים השתהו יתר על המידה בהגשת תביעתם, משחלפו למעלה מחמש שנים ממועד מתן פסק הדין אמתון ועד למועד הגשת התביעה שלפנינו. התובע הצהיר כי עילת התביעה נודעה לו לכל המוקדם בשנת 2004, ותימוכין לכך נמצאו בתיק בית המשפט בעניין אמתון. מקבלה שצירף התובע לתצהיר עדותו הראשית עולה כי הלה שילם ביום 19/8/04 סך של 24 ש"ח לגזברות בתי המשפט. ביהמ"ש קיבל את עדות התובע, כי זה הזמין את התיק בעניינם של אמתון ביום 19/8/04. בימ"ש במסגרת החלטתו התייחס לסוגיה של תחולת חוק הגנת הצרכן על העסקה. לדעת בימ"ש, הזכות שרכשו התובעים מהנתבעת מוגדרת בהסכם כחבילת נופש במלון רם בירושלים לשבוע שמספרו 7 לתקופה של 35 שנים מדי שנה. אולם בנספח להסכם, עליו הוחתמו התובעים במעמד חתימת ההסכם, שונתה תקופת ההסכם מ-35 שנים ל-36 שנים "מדי כל שנה קלנדארית זוגית". בכך לכאורה שונתה זכות התובעים תוך סטייה מהגדרת הזכות בסעיף 14 א(ה) לחוק. הוראות חוק הגנת הצרכן, כמו כל החקיקה הצרכנית, מתאפיינות ברמת פירוט וקונקרטיות גבוהה. ס' 14 א' לחוק לא היה חריג לעניין זה ובין סעיפיו הקטנים מצינו הגדרה מפורטת למדי ל"יחידות נופש", בהן עוסק הסעיף 14 א' לחוק. עיון דווקני בהגדרת המונח "יחידת נופש" שבחוק מלמד כי המחוקק מצא לנכון להגדיר את משך הזכות על דרך השלילה תוך קביעת תקופות מינימום שלמטה מהן לא תיחשב הזכות כ"יחידת נופש" לצורך החוק. כל חבילת נופש בבית מלון כזה או אחר שתקיים אחר תקופות מינימום הקבועות בחוק, תיחשב כ"יחידת נופש" לצורך החוק. סעיף 14 א(ה) קובע תקופת מינימום של שלוש שנים, מתוכן יומיים לפחות במהלך כל שנה, על מנת שזכות שימוש בחדר או במקום מגורים אחר תמלא אחר הגדרת "יחידת נופש" שבסעיף 14 א' לחוק. לאור האמור, ביהמ"ש קבע כי חוק הגנת הצרכן, ובכללו סעיף 14 א' לחוק, חל על העסקה נשוא התביעה. נובע מכך, שמשלא התמלאו תנאי סעיף 14 א(ג) לחוק, על-פיו על הנתבעת היה למסור לתובעים טופס גילוי בהתאם לדרישות הסעיף קטן (א), לתובעים עומדת הזכות לבטל את ההסכם עם הנתבעת. לאור האמור, ביהמ"ש הורה על ביטול ההסכם שנכרת בין הצדדים. ונקבע, כי על הנתבעת להשיב לתובעים את התמורה שקיבלה על חשבון העסקה. בכתב התביעה תבעו התובעים השבת הסכומים ששילמו לנתבעת על חשבון העסקה, לרבות בגין דמי אחזקה שנתיים, בסך כולל של 64,708 ₪, מבלי שפירטו כיצד הגיעו לסכום זה. יחד עם זאת, ב"כ הנתבעת לא העלה כל השגה במסגרת סיכומיו כנגד חישוב סכום התביעה על ידי התובעים, ובמצב זה יש לקבל את הסכומים הנטענים על ידי התובעים כנכונים. ביהמ"ש חייב את הנתבעת להשיב לתובעים סך של 64,708 ₪ וכן לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח + מע"מ.