משרד הבינוי והשיכון יפצה אם חד הורית

בפני בית המשפט העליון הוגש ערעור על פס"ד של ביהמ"ש לעניינים מנהליים, בו נדונה עתירה שהגישה המערערת נגד משרד הבינוי והשיכון (להלן: "המשרד") בבקשה כי המשרד ישלם לה או לבעל הבית שלה שכ"ד בסך 1,250 ש"ח בחודש, החל מחודש אוקטובר 2003, ועד שימצא לה פתרון לדיור חלופי בהתאם לנוהלי המשרד בנושא הדיור הציבורי.

מאז 2001 נמצאו העותרת ובעלה, ממנו התגרשה לימים, במגעים עם רשויות האכלוס של משרד השיכון לצורך קבלת סיוע בדיור ציבורי. לזוג שתי בנות, האחת נכה מבחינה אורטופדית. הבעל עצמו נכה עקב עיוורון, בעל דרגה נכות של 75%. ביולי 2001 הודיע המשרד כי ועדת האכלוס החליטה לפנים משורת הדין לאשר לבני הזוג קבלת דירה בשיכון ציבורי בירושלים, ולאשר סיוע מקסימלי בשכר דירה בסכום של 1,250 ש"ח במשך תקופת ההמתנה עד לקבלת דירה.

כן הוחלט כי אם בתוך שנתיים המתנה לא תתפנה דירה מתאימה, תיבחן מחדש זכאות הזוג, בהתאם לכללי הסיוע הנהוגים במשרד. במסגרת עתירה לבג"צ, הגיעו הצדדים להסכמה, שאושרה בפס"ד, לפיו העותרים יצוידו באישור בכתב על זכאותם לסיוע בשכ"ד, שעם הצגת חוזה שכירות ישולם ישירות לבעל הבית. בטרם ניתן פסה"ד, הציע המשרד לזוג דירה בשכונת גילה, שנדחתה על ידם בנימוק של חוסר התאמה עקב נכות הבת. חוזה השכירות שהציגה המערערת בפני המשרד לצורך קבלת סיוע בשכר דירה הגיע לסיום בסוף חודש אוגוסט 2001. לאחר מכן, חלו הפסקות מסוימות בתשלום הסיוע לשכר דירה, והחל מסוף חודש אוקטובר 2003 לא קיבלה המערערת סיוע כספי ואף הפסיקו להציע לה הצעות נוספות לדיור.

בחודש יוני 2006 הגישה העותרת עתירה נוספת לביהמ"ש העליון, בה טענה כי המשרד לא עמד בהתחייבויות שקיבל על עצמו בפסה"ד הנ"ל. נקבע כי העותרת תוכל להגיש באופן מיידי בקשה לדיור ציבורי שתידון בדחיפות בידי ועדת האכלוס.

בחודש פברואר 2007, ועדת האכלוס החליטה לאשר למערערת סיוע בשכר דירה בשיעורים הניתנים למשפחה חד-הורית, אך לדחות את הבקשה לקבלת דיור ציבורי, מהטעם שאינה עונה לקריטריונים בעניין זה. עקב כך, החליט בית המשפט זה ביום 28.3.07, כי משעניין העותרת לא מצא פתרונו, יש להעבירו לביהמ"ש לעניינים מנהליים.

ביהמ"ש קמא פסק כי ישולם לעותרת סכום הסיוע המלא בשכ"ד בסך 1,250 ש"ח לתקופה של שנה אחת בגין העבר. באשר לעתיד, נפסק כי המשרד יפנה את עניין המערערת לוועדת האכלוס, על-מנת שזו תקבע את זכאותה לדיור ציבורי ולסיוע בשכר דירה.

בהחלטת בית המשפט צוין, כי המערערת היא אישה קשת-יום, שהתגרשה מבעלה, נכה בשיעור 75% הסובל מעיוורון, ולה שתי בנות, שהאחת סובלת מנכות אורטופדית. מצב המשפחה בעודה מאוחדת היה קשה מאוד. לאחר גירושי בני הזוג, הפך מצב המערערת קשה שבעתיים, והיא נותרה אחראית יחידה לשתי בנותיה, וחיה, למעשה, בחוסר כל. המערערת פונתה מבית מגוריה ומתגוררת במקלטים ציבוריים או ברחוב עם שתי הילדות. מצבה הסוציאלי הקשה של משפחה זו הוא העומד ברקע פרשה זו, והוא שצריך להנחות בפתרונות הראויים הנדרשים כאן.

יש לקבל הערעור

אשר לעבר, ביהמ"ש סבר כי אין להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא, שבחן מקרוב את הנסיבות וביקש להשיג תוצאה צודקת ומאוזנת, בהתחשב, בין היתר, בצרכי המשפחה. לגבי העתיד, ביהמ"ש קבע כי יש לקבל את הערעור. לאור מכלול ההליכים הקודמים, לא ניתן לראות כיום את עניינה של המערערת ומשפחתה כעניין סטנדרטי שהגיע לשולחן הרשות, שיש לטפל בו בהתאם לנוהלי הרשות בלבד.

בנסיבות העניין, בבוא הרשות להפעיל את שיקול דעתה ביחס לזכאות המערערת לדיור ציבורי, עליה להתחשב בקביעות ביהמ"ש שיש להן השלכה לתנאי הזכאות, ובדרישות הצדק המתחייב בקביעת זכותה של המערערת לדיור ציבורי.

ביהמ"ש קמא פסק כי במסגרת מימוש זכאות המשפחה לדירה ציבורית בירושלים, הרשות המוסמכת פעלה שלא כדין כשביטלה את זכאות המשפחה לדיור הציבורי בטענה כי הוצעו למשפחה שתי דירות מתאימות, וכי ההצעות נדחו על ידה. לא הוכח באופן ברור שהדירות אכן הוצעו למשפחה, ומכל מקום, לא הוכח שהוסבר לזוג מהי משמעות סירובם להצעות, וכי הם עלולים לאבד את זכותם לדיור הציבורי אם יסרבו לשתי הצעות דיור מתאימות מבחינת התקן. מצב המערערת השתנה לרעה עקב התנהגות המשיב, ובוודאי השתנה לרעה עקב גירושיה.

את הפגם שנפל בהליך המנהלי בעבר, יש לתקן בדרך של התאמת מצב המערערת כיום, למה שצריך ואמור היה להתקיים בעבר, ולא להנציח את הפגיעה בהחלטה המשנה את מצבה לרעה. לפיכך, ביהמ"ש סבר כי יש מקום להתערבות בהחלטת המשיב בעניין הדיור הציבורי ככל שפניה מופנים לעתיד. במקום קביעת הרשות המוסמכת, יוצע עתה למערערת ובנותיה דיור ציבורי בירושלים, העונה לצרכי המשפחה ולצרכים הרפואיים של הבת, כפי שהיה על הרשות לעשות במועד הרלוונטי בעבר. באשר לסיוע הכספי לעתיד, למערערת אושר סיוע כספי מקסימלי, הניתן למשפחה חד-הורית, ולפיכך ביהמ"ש אינו מוצא לנכון להתערב בהחלטה זו.