הגורם המרכזי לעליית שיעור האבטלה בישראל בשנים האחרונות הוא חולשת הביקושים לעבודה. כך קובע בנק ישראל - שסותר בכך את התפיסה הנפוצה, בעיקר בקרב פוליטיקאים מסויימים, כאילו, הבעיה בישראל היא חוסר רצון של מובטלים לחזור לשוק העבודה.
למרות שהמחקרים מצביעים על-כך, שהחמרת תנאי חוק ביטוח אבטלה עשויה לצמצם את ממדי האבטלה, סבורים בבנק ישראל, כי ספק אם היא המפתח להקטנתם בישראל - בתנאים השוררים כיום.
היום פרסמה הלישכה המרכזית לססטיסטקה, כי שיעור האבטלה במשק נותר באוקטובר ללא שינוי ועמד על 10.4%, בדומה לרבעון השלישי של השנה. מדובר ביציבות לאורך 10 חודשים ברציפות.
בבנק ישראל אומרים, כי 'חוק ביטוח האבטלה' היה חוק מחמיר, עוד בטרם נכנסו לתוקפם שינוי החקיקה המדוברים. ללא שימוש באמצעים אקטיביים בשוק העבודה - הכשרה מקצועית, סבסוד תעסוקה (מוגבל בזמן וממוקד), שיפור תפקודו של שירות התעסוקה, צמצום מספר העובדים הזרים וכדומה - עלולה להיגרם, בניגוד למטרתו המרכזית של החוק, פגיעה קשה ברמת החיים של המתקשים למצוא עבודה ראויה. הטיפול בבעיית הניצול לרעה של חוק ביטוח האבטלה צריך להתמקד באכיפת יישומו, כולל הקפדה רבה יותר על מבחן התעסוקה.
בנק ישראל מפרסם היום תוצאות של מחקר בו בנוגע לחוק ביטוח האבטלה בישראל ומשווה אותנו למדינות המערב. בסיכום המחקר, כותבים כלכלני בנק ישראל, כי החמרה של התנאים בחוק ביטוח אבטלה, ללא שימוש באמצעים אקטיביים בשוק העבודה - הכשרה מקצועית, סבסוד יעיל של תעסוקה, שיפור תפקודו של שירות התעסוקה וכדומה, במקביל להקטנת ממדי העסקה של עובדים זרים - עלולה לגרום פגיעה קשה ברמת החיים של המתקשים למצוא עבודה ראויה.
חוק ביטוח אבטלה נועד להבטיח הכנסה מינימלית למובטל, ולאפשר לו להתקיים בתקופת חיפוש העבודה ולשפר את ההתאמה בין כישוריו לבין מקום העבודה, ובכך למצות את כושר השתכרותו ולהגביר את התעסוקה בטווח הארוך.
בישראל נחקק חוק ביטוח האבטלה בשנת 1973, ומאז נערכו בו מספר שינויים. הפרמטרים העיקריים של החוק מגדירים, בדומה לחוקים במדינות אחרות, את תקופת האכשרה (תקופת התעסוקה המינימלית הנדרשת ערב האבטלה ואשר בה שולמו דמי ביטוח לאומי), את התקופה המירבית לתשלום דמי אבטלה (בהתאם לגיל המובטל ומספר התלויים בו), ואת שיעור התחלופה (גובה דמי האבטלה כשיעור מהשכר ערב האבטלה).
בשנים 1999-2002, בעקבות המשך העליה החדה במספר מקבלי דמי אבטלה ובתשלומים בגינם, שהסתכמו בשנת 2001 בכ-3.5 מיליארד ש"ח, כמו גם בשל הצורך בריסון פיסקאלי, ננקטו צעדים אחדים לעידוד חזרה למעגל העבודה, כולל הרעת התנאים בחוק ביטוח אבטלה - החמרת תנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה, קיצור התקופה המירבית לתשלום והפחתת שיעור התחלופה. שינויים אלו נועדו גם למנוע ניצול לרעה של החוק.
בשנת 1999 נקבעה תקרה לגובה דמי האבטלה המקטינה את שיעור התחלופה האפקטיבי של בעלי שכר גבוה יחסית. בשנת 2000 צומצמה במידה ניכרת התקופה המירבית לתשלום דמי אבטלה. ביולי 2002 הועלתה תקופת האכשרה, קוצרה התקופה המירבית לתשלום למובטל מתחת לגיל 25 (שאין עמו שלושה תלויים לפחות), הופחת שיעור התחלופה למשתתפים בקורסים להכשרה מקצועית. כמו-כן, יושם מתחילת 2002 שינוי חקיקה ולפיו יוגבל משך התשלום ויופחת שיעור התחלופה למובטל מתחת לגיל 40 החוזר לקבל דמי אבטלה בתוך 4 שנים. לבסוף, קוצץ גובה דמי האבטלה ב-4%, בדומה לקיצוץ ברוב קצבאות המוסד לביטוח לאומי (עד סוף 2003).
ממחלקת המחקר בבנק ישראל נמסר, כי השוואה בינלאומית של הפרמטרים העיקריים של חוק ביטוח אבטלה מצביעה על-כך שבישראל תנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה פחותים מאלו המקובלים במדינות המפותחות. משך העבודה הנדרש בישראל על-מנת להיות זכאי לדמי אבטלה ארוך יחסית, שנה אחת (דיאגרמה 1), ומשך העבודה מהווה חלק גדול יחסית מהתקופה במהלכה יש לצבור את תקופת האכשרה, שנה ומחצה (דיאגרמה 2). התקופה המירבית לתשלום דמי אבטלה היא מהקצרות בעולם המערבי, ועומדת על לכל היותר 175 ימים (דיאגרמה 3). לעומת זאת, שיעור דמי האבטלה מהשכר ערב האבטלה (שיעור התחלופה) בישראל דומה לממוצע באותן מדינות, והוא עמד בשנת 2002 על כ-66 אחוזים (דיאגרמה 4).
מחקרים מהעולם מצאו קשר הדוק בין "נדיבות" חוק ביטוח אבטלה לשיעור האבטלה. מסתבר כי הארכת תקופת הזכאות המירבית לקבלת דמי אבטלה מביאה להתמשכות מסויימת של האבטלה, במיוחד בקרב מובטלים תקופה ארוכה (בפרט כאשר ישנן תוכניות המשך, כמו הבטחת הכנסה). ההבדל בתקופת הזכאות המירבית לקבלת דמי האבטלה בין ארצות אירופה לארה"ב הוא גורם מרכזי בהסבר הפער בשיעור האבטלה ביניהן, בדגש על שיעור האבטלה הכרונית. העלאת שיעור התחלופה מאריכה במקצת את תקופת האבטלה. בכל מקרה להארכת התקופה המירבית לתשלום דמי אבטלה השפעה הרבה יותר חזקה על התמשכות האבטלה מאשר העלאת שיעור התחלופה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה