הדואר חויב לפצות על עיכוב בהגעת מכתב אקספרס

רשות הדואר חויבה (יום א', 29.6.08) לפצות אזרח על שמכתב מועמדות למשרה ששלח ב"דואר מהיר אקספרס", לא הגיע לתעודתו במועד. שופטת בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, עירית כהן, פסקה כי איתן בנימין זכאי לפיצוי גלובלי בסך 5,000 שקל. כמו כן חויב הדואר לשלם לו הוצאות בסך 750 שקל.

בנימין העיד כי שלח את המכתב ב-18.2.07 מסניף הדואר ברחוב שטנר בשכונת גבעת שאול בירושלים, אל תא-דואר בקרית-אריה בפתח תקוה. לדבריו, הבטיחה לו פקידת הדואר, כי דבר הדואר יגיע אל תעודתו בו-ביום. המכתב כלל בקשה של בנימין להשתתף במכרז לקבלת עבודה. לטענתו, בחר להשתמש בשירות זה בגלל חשיבות המכתב והדחיפות שיגיע במועד.

עוד סיפר כי כעבור שלושה ימים ביצע מעקב אחר המכתב באמצעות אתר האינטרנט של רשות הדואר, והתברר לו כי המכתב טרם הגיע לתעודתו. באותו היום פנה כמה פעמים אל מוקד פניות הציבור בסניף הדואר שממנו נשלח המכתב, אך לא נענה.

לפיכך, כדי להבטיח את הגעת המכתב, שלח התובע את מכתבו שוב, ב-22.2.07, גם הפעם באמצעות שירות "דואר מהיר אקספרס", אך מעקב שביצע באותו יום העלה כי שני המכתבים טרם הגיעו אל יעדם. שני המכתבים הגיעו ליעדם רק ב-25.2.07.

בנימין טען כי רשות הדואר התחייבה לפניו כי מכתביו יגיעו ליעדם תוך יום אחד, אך הפרה את התחייבותה. לטענתו, בשל האיחור במסירת דברי הדואר למשרד הממשלתי נמנע ממנו ככל הנראה להגשים חלום שהוא כל כך חפץ בו. כמו כן הלין על טיב השירות אותו קיבל מרשות הדואר, ועל הנזק הנפשי והכספי שנגרם לו מהשקעת המאמצים לאיתור דבר הדואר.

אין לדואר פטור גורף מאחריות

לדואר לא היה הסבר לאיחור של המכתב הראשון. הדואר טען כי המכתב הגיע למוקד המיון באיחור מסיבה שלא עלה בידו לברר. אשר למכתב השני, נטען כי הוא לא נמסר באיחור, שכן הוא נשלח ביום ה', 22.2.07, ומכיוון שהנמען הוא תא-דואר הנמצא בסניף דואר שנסגר מדי יום בשעה 15:00, לא ניתן היה להעביר את דבר הדואר לפני יום א', 25.2.07.

הדואר טען עוד כי בהוראות מדריך הדואר, מצוין כי לא ניתן להבטיח שדבר דואר אשר נשלח במסגרת השירות אל תא-דואר, יימסר במהירות זהה לזו של העברת דברי דואר המיועדים למענים רגילים. כמו כן נטען כי הפקידה, שטפלה במשלוח נשוא התביעה, ציינה כי אינה זוכרת את המשלוח הספציפי של בנימין, אך אמרה כי בדרך של שגרה היא מציינת לפני מי ששולח מכתב באמצעות שירות "דואר מהיר אקספרס" אם מכתבו יגיע בו ביום או לא, בהתאם למען שאליו הוא נשלח.

אבל הטענה העיקרית של הדואר הייתה כי הוא פטור מאחריות למסירת דבר דואר באיחור, על-פי החסינות הניתנת לו בחוק הדואר.

השופטת כהן דחתה טענה זו, והסתמכה על פסק דין שעל פיו יש לפרש כל הוראת חסינות שבחוק, המוענקת לרשות ציבורית ולעובדיה, על דרך הצמצום, במיוחד כאשר מדובר בעוולות שיש בבסיסן אשמה, או כאשר מדובר בהתרשלות.

השופטת כהן ציינה כי הדואר התרשל כלפי בנימין בכך שלא יידע אותו על המועד שבו יגיע דבר הדואר ליעדו, ויצר מצג שלפיו יגיע דבר הדואר תוך יום עסקים אחד. לעניין זה קיבלה השופטת את גרסתו של בנימין.