שנורה למוות על ידי שוטר במהלך מרדף

התובעים, סלאח וחלימה בדואן, הורי המנוח חדר בדואן, עתרו לחייב את הנתבעת, משטרת ישראל, בפיצויים בגין מות בנם מירי שוטר, בחודש אוקטובר 1999. הנתבעת טענה כי לא נפל כל פגם בהתנהגות השוטר, שנקט באמצעים סבירים ללכידת המנוח ולהגנה על עצמו. לשיטת הנתבעת, יש לראות בהתנהלות המנוח הסתכנות מרצון, בגינה אין לנתבעת כל אחריות. אירוע הירי נשוא הסכסוך היווה את שיא המרדף הקשה והמסוכן של שני שוטרים אחר המנוח וחברו, בשם אלשייך אימן. האירוע החל בהיתקלות שני שוטרי סיור ברכב סובארו בו נהג המנוח ולצידו חברו. ההיתקלות התרחשה בשעה 3:50 לערך, בשכונת רמות שבירושלים.
בימ"ש בהחלטתו, ציין כי בעת הירי, המנוח לא היה חמוש. אמנם, השוטר שלום טען כי חש מאוים כיוון שהמנוח הניף ידו וקמץ אגרוף; ואולם באף אחת מהודעותיו לא טען כי המנוח נצפה חמוש. המנוח נורה פעמיים בגבו בעת בריחתו. הוא נורה ללא קריאת אזהרה מוקדמת ואף ללא ירי מוקדם באוויר. על פי ממצאי החקירה, עולה כי המנוח נורה בחלק גופו העליון, מבלי שקדם לכך ירי לכיוון הרגליים. הוא נורה למוות, למרות שלא היה חמוש בנשק כלשהו ואף לא בכלי או בחפץ. הוא נורה ממרחק קטן ביותר של כמטר בלבד. בהחלטת בימ"ש נקבע, כי פעולות שיטור כפופות לחובת הזהירות, המעוגנת בעוולת הרשלנות שבדיני הנזיקין. המבחן לבחינת פעולות השוטר הוא מבחן הסבירות. במקרה דנא, אין מחלוקת כי השוטר רחמים שלום חב חובת זהירות כלפי המנוח. במקרה של שימוש בנשק חם חובת הזהירות הכללית "מתורגמת" לכללי ביצוע קונקרטיים, באמצעות הוראות הפתיחה באש. הוראות הפתיחה באש מורות כי הירי מותר בשני מצבים בסיסיים: האחד – מקום בו השוטר או מי שהוא מופקד על בטחונו מצוי בסכנת חיים או בסכנה גופנית ממשית; האפשרות לפתוח באש במקרה כזה משתלבת עם הדין הכללי, המקנה זכאות להגנה עצמית. המקרה השני בו הירי מותר הוא לצרכי ביצוע מעצר. במקרה כזה, אין צורך כי השוטר (או אדם אחר שהשוטר מופקד על בטחונו) יימצא בסכנה גופנית מידית. יחד עם זאת, יש להצביע על כך שהעבריין ביצע לכאורה עבירת אלימות כנגד הגוף, וכי אין דרך אחרת לבצע את המעצר. הוראות הפתיחה באש נועדו לאזן בין האינטרס שבלכידת פושע אלים לבין האינטרס של שמירת החיים - וחיי החשוד בתוך כך. האיזון בין האינטרסים הוא רגיש ובלתי פשוט ליישום. אמת המידה מצויה בעקרון המידתיות בהפעלת כלי-העבודה המסור לשוטר. הפעלת נשק כדי להרוג מהווה את האמצעי האחרון. יש להפעילו אך בלית ברירה ואם מוצו הכלים הקודמים – אזהרה ברורה, ירי באוויר וירי לכוון הרגליים. יש להפעילו אם השוטר שוכנע כי לא ניתן לעצור את העבריין הנמלט בדרך אחרת, או אם נשקפת לשוטר סכנה גופנית מידית שמחייבת תגובה קטלנית. בימ"ש קבע, כי השוטר חרג באופן בוטה ומובהק ממסגרת ההנחיות לפתיחה באש והשתמש בכלי הנשק שימוש פזיז ובלתי מושכל. השוטר נרתע ממגע פיסי כלשהו עם המנוח. חרף שאיפה למגע פיסי שיאפשר הכרעה על דרך של לכידת הנמלט או פציעתו, מיהר השוטר להפעיל את אקדחו, וירה שתי יריות אל הגב, ללא אזהרה מוקדמת. בכך הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח, וחרג מהוראות הפתיחה באש. בימ"ש הוסיף וציין, כי שוטר מקצועי, המאומן להתמודד עם מצבי אלימות, אינו רשאי להעצים תחושת פחד סובייקטיבית, שאין לה גיבוי בנתוני המציאות. שוטרים נדרשים לפעול במהירות במצבי לחץ, ואין הדבר משחררם מחובתם לנהוג בזהירות ובאחריות. יחד עם זאת קבע בימ"ש, כי המנוח נושא באשם תורם למותו. אשמו נובע מתוך כך שנמנע מלעצור והמשיך בהימלטותו מן המשטרה, תחילה בנהיגה פרועה ברכב ולאחר מכן בריצה, למרות שידע כי השוטרים מבקשים לעוצרו, לפיכך ביהמ"ש הטיל על המנוח אשם תורם בשיעור 30%. לאור האמור, החליט ביהמ"ש לפסוק כ- 600,000 ₪ פיצויים.