שוטר הרג אזרח בשתי יריות בגב

שוטר במשטרת ישראל שרדף אחר אזרח חשוד, ירה פעמיים בגבו והרגו. בית משפט השלום בראשון לציון חייב את המשטרה, בשבוע שעבר, לשלם להוריו של המנוח סך של 600,000 שקל בתוספת 10,000 שקל הוצאות. נקבע שיש לנכות מסכום הפיצוי סך של 30% בגין אשם תורם של המנוח. מכתב התביעה שהגישו סאלח וחלימה בדואן, עלה שבחודש אוקטובר 1999, בנם, חדר בדואן ז"ל, היה מעורב במרדף משטרתי בשכונת רמות בירושלים שבסופו התנגש ברמזור ונמלט רגלית. שוטר שרדף אחריו, ירה בו שני כדורים בגב והרגו, לאחר שחש סכנה לחייו. לדברי התובעים, השוטר פעל שלא כדין והרג את בנם, בן ה-28, למרות שלא נשקפה סכנה לחייו.

המשטרה השיבה בכתב ההגנה שהשוטר פעל כדין ונקט באמצעים סבירים ללכוד את המנוח, שהיווה סכנה מיידית ומוחשית, תוך הגנה על עצמו. כמו כן שהמנוח הסתכן מרצון כשסירב לעצור ונהג ברחובות ירושלים באופן שסיכן את הציבור והשוטרים ועל כך אין להטיל עליה אחריות. המשטרה ביקשה לדחות את התביעה.

בדיון בפני השופטת ד"ר איריס סורוקר העיד השוטר: "כאשר שני החשודים יצאו מהרכב והתחילו לברוח לכיוון אזור התעשיה, כאשר הנהג (המנוח, א.פ.), היה במרחק של כמטר, מטר וחצי הוא הסתובב אלי והרים את אחד מידיו כאשר נראה מחזיק משהו בידו ונראה שמנסה לתקוף אותי. הוצאתי את הנשק יריתי לעברו כדור מכיוון שלא יכולתי להתגונן עם היד במרחק קצר כזה. הוא המשיך לרוץ עוד שניים שלושה מטרים ונפל".

השוטר הדגיש את הסכנה שנשקפה לחייו ולטענתו, תנועת גוף פתאומית של המנוח גרמה לו להרגיש מאוים. "הייתי במרחק מטר וחצי עד שני מטר ממנו כאשר הרים את אחת מידיו, ונראה שיש לו חפץ ביד וניסה לתקוף אותי. הוצאתי את הנשק כדי להתגונן כי נשקפה סכנה לחיי. יריתי לעברו כדור או שניים, אני לא זוכר, הוא המשיך לרוץ מטר או שניים ונפל על הרצפה". השוטר הודה שלא קרא למנוח לעצור לפני שירה בו: "כי הייתי במרחק מטר ממנו ולא הייתה שום סיבה שאתן לו אזהרה כי הוא יודע שאנחנו במרדף אחריו". השוטר הודה גם שירה במנוח בגב ומטווח אפס.

בפסק דין שניתן כאמור בשבוע שעבר סיכמה השופטת את נתוני הירי: "המנוח נורה בגבו בעת בריחתו. הוא נורה פעמיים. הוא נורה ללא קריאת אזהרה מוקדמת ואף ללא ירי מוקדם באוויר. הוא נורה בחלק גופו העליון, מבלי שקדם לכך ירי לכיוון הרגליים. הוא נורה למוות למרות שלא היה חמוש בנשק כלשהו ואף לא בכלי או בחפץ. הוא נורה במרחק קטן ביותר של כמטר בלבד". השופטת הדגישה שפעולות שיטור כפופות לחובת הזהירות המעוגנת בעוולת הרשלנות שבדיני הנזיקין, והמבחן לבחינת פעולות השוטר הוא מבחן הסבירות.

"השוטר חרג באופן בוטה ומובהק ממסגרת ההנחיות לפתיחה באש והשתמש בכלי הנשק שימוש פזיז ובלתי מושכל... מיקומם של שני הקליעים - בגב העליון של המנוח - שולל את האפשרות שהנמלט היה במצב אובייקטיבי של תקיפה. הוא לא עמד בחזית עם פניו כלפי השוטר. הוא גם לא עמד להתנפל על השוטר. השוטר הודה כי המנוח לא נעצר לרגע וכלל לא השלים את הסיבוב לאחור, אלא היה כל העת בתנועת ריצה קדימה. המנוח לא זרק כל חפץ לכיוון השוטר ולא עשה תנועת הכאה או דחיפה עם היד. למעשה המנוח היה מצוי במצב של בריחה מתמדת. בנסיבות אלה, מסתברת היא יותר המסקנה העובדתית שהמנוח הסב לרגע את ראשו לאחור על-מנת לבחון מי אחריו, ושלא על-מנת לתקוף".

לדברי השופטת, יש להתחשב בצורך של השוטר לקבל החלטה מהירה ולהגיב מיידית אלא שהוא לא היה במצב של סכנת חיים או פגיעה גופנית שהצדיקה ירי בגב. "שוטר מקצועי, המאומן להתמודד עם מצבי אלימות, אינו רשאי להעצים תחושת פחד סובייקטיבית שאין לה גיבוי בנתוני המציאות. אין גם בסיס למסקנה שהירי היה מוצדק לצורכי מעצר. אמנם, התנהלותו האלימה של המנוח בעת נהיגתו ברכב הצדיקה לראות בו פושע נמלט ולמצות את הניסיון לעצרו. יחד עם זאת אין לומר כי הירי היה מוצדק".

לטענת השופטת, השוטר לא פעל בצורה מדורגת: לא הזהיר את המנוח ולא ירה באוויר ולכיוון רגליו. "אזהרה מוקדמת עשויה להשפיע על הנמלט לעצור, וכך לייתר את הירי. בהעדר מצב חירום המחייב תגובה מיידית, יש להקדים אזהרה לירי".

עוד נקבע בפסק הדין שלמנוח אשם תורם בשיעור של 30% משום שנמנע מלעצור את רכבו והמשיך בהימלטות מהמשטרה בנהיגה פרועה ואחר כך בריצה. "כעניין של מדיניות שיפוטית, יש להמריץ שוטרים ונושאי נשק לדבוק בהוראות הפתיחה באש, גם מקום בו מדובר בעבריינים נמלטים".