שלבקת חוגרת: הכל נשאר במשפחה?

מחקר חדש מגלה כי המצב המכאיב הנקרא שלבקת חוגרת הוא כפי הנראה תורשתי.

הרפס זוסטר, הידוע יותר כשלבקת חוגרת, מופיע כאשר נגיף הווריצלה-זוסטר, הווירוס הגורם לאבעבועות רוח, פוגע בעצבים של עמוד השדרה וגורם לכאב עצבי. עלות הטיפול במצב גבוהה יחסית וגורמי הסיכון כוללים דיכאון, מערכת חיסונית מדוכאת, גיל מבוגר ומחלות אחרות. כעת, גורמי סיכון גנטיים נמצאו גם הם אחראים לשלבקת חוגרת.

במחקר שנעשה לאחרונה, חוקרים מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טקסס גילו קשר משמעותי בין התפתחות שלבקת חוגרת להיסטוריה של הזיהום אצל בן משפחה.

במסגרת המחקר השוו החוקרים 504 חולים שטופלו בהרפס זוסטר ל-523 חולים ששימשו כקבוצת ביקורת וסבלו ממצבי עור אחרים. הם גילו כי לאלו עם הרפס זוסטר היה סיכוי גבוה פי ארבעה להיות עם קרוב משפחה מדרגה ראשונה עם היסטוריה של המצב לעומת המשתתפים בקבוצת הביקורת.

עורכי המחקר הדגישו כי חולים כאלו מייצגים אוכלוסיה שעלולה להיות בסיכון גבוה לפתח הרפס זוסטר ולכן בעלי צורך גדול יותר בחיסון. לכן, התמקדות באנשים בסיכון גבוה על בסיס ההיסטוריה המשפחתית שלהם יכולה להוריד הן את הסיכוי לזיהום עתידי של הרפס זוסטר והן את ההוצאות הכספיות הכרוכות בטיפול.