בנק דיסקונט יפצה לקוח ש"נעקץ"

גרגורי בלינדר תבע את בנק דיסקונט (נתבע 1) ואת בנק לאומי (נתבע 2) בבית המשפט השלום בתל אביב בגין תרגיל עוקץ. מכתב התביעה עלה שבחודש דצמבר 1998, הועבר מחשבונו בבנק דיסקונט סניף נווה שאנן בחיפה סכום של 158,300 דולר לחשבון שנפתח על שמו בבנק לאומי סניף בת-ים. כעבור מספר ימים נמשך הסכום במלואו בניכוי עמלת גבייה. הוראת העברה והמשיכה נעשו על-ידי מתחזה ש"שאל" את זהותו של בלינדר שביקש, בתביעה שהוגשה בחודש דצמבר 2004, לחייב את הבנקים, עקב רשלנותם, בהשבת הסכום בתוספת ריבית.

לדבריו, בנק דיסקונט התרשל בכך שהוראת העברת הכספים בוצעה על סמך מסמכים שהועברו בפסק מהסניף הראשי של בנק דיסקונט לסניף נווה שאנן. התברר שבחודש מרס 2000, נחקר התובע במשטרה בשנית תחת אזהרה: "בחשד של מרמה, זיוף ושימוש במסמך מזויף ובהודעה כוזבת. בכך שאתה יחד עם אחר זייפתם מסמכים ואתה מסרת לו ספח תעודת הזהות שלך ופרטים על חשבון הבנק שלך במטרה שהוא יוציא כסף מהחשבון שלך במרמה בעת שהותך ברוסיה". החקירה נסבה על קשריו של התובע עם אדם בשם גאורגי עליו הצביע כחשוד במעשה. בתום חקירת הפרשה, נסגר תיק המשטרה בלא הגשת כתב אישום.

בכתב ההגנה טען בנק דיסקונט שהתביעה הוגשה בשיהוי קיצוני ודינה להידחות. כמו כן שלא התרשל ובמעשיו לא היה דופי ואין קשר סיבתי בין נזקיו של התובע לפעולות הבנק. לדברי בנק דיסקונט, גרסת התובע מעלה תמיהות רבות ואם לא מדובר במעשה מרמה לו הוא שותף, כי אז מדובר ב"רשלן תהומי" שאשמתו התורמת הינה של 100%. "הניסיון להטיל עלינו אחריות מוחלטת לאובדן כספו בהיותנו שומר שכר - דינו להיכשל". הבנק ביקש לדחות את התביעה. בנק לאומי טען להגנתו שיש לדחות את התביעה בהעדר ראיה להתרשלות וקשר סיבתי בין פעולותיו לנזק הנטען.

בפסק דין שניתן בחודש שעבר חייבה השופטת נורית רביב, את בנק דיסקונט לשלם לתובע 158,300 דולר בתוספת הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך של 10,000 שקל לאחר שקבעה שהתרשל והוא נושא באחריות מלאה לנזקי התובע. התביעה נגד בנק לאומי נדחתה ללא צו להוצאות. לדברי השופטת, התנהלותו הפתלתלה של המתחזה והעובדה שנמנע מלהגיע לסניף שאנן של בנק דיסקונט והעדיף להתייצב בסניף הראשי לצורך העברת סכום כה גבוה, "כבר לא הייתה צריכה רק להדליק נורות אזהרה. מדובר בצופר ממש, אבל די גם בנורות מהבהבות. אין כל ספק בכך שהסיבה העיקרית להצלחה שנחל המתחזה, גם אם לא היחידה, היא העובדה שההעברה מבנק דיסקונט בוצעה 'בתנאים שלו' ודי בכך".

לטענת השופטת רביב, לשאלה אם הוכחה רשלנות מצד בנק דיסקונט ואם הרשלנות מתבטאת במעשה שבגינו יוחסה לו רשלנות או במעשה אחר, אין נפקות משום שסיכון אובדן הכסף ממילא מוטל עליו. "גם כאשר בוחנים את עובדות המקרה באספקלריה של דיני רשלנות בנזיקין - נראה לי שהמסקנה לא תהיה שונה, במיוחד לנוכח העובדה שרף הציפיות מגוף מקצועי כמו תאגיד בנקאי גבוה בהכרח. ואין צורך להזכיר כאן, שכשמדובר בחובות הנאמנות והזהירות המוטלת על בנק - מדובר בחובות מוגברות. ברף הציפיות הזה בנק דיסקונט לא עמד. כאן חברו מספר גורמים שכל אחד מהם, לא כל שכן שכולם במצטבר, היו צריכים להעמיד את אנשי הבנק על המשמר ולהניע אותם לוודא במשנה קפדנות וזהירות את זהות האדם שביקש לבצע את העברה".