פאב זו לא מילה גסה

טלפון לאודי בשעת ערב ונדמה שאני מעיר אותו מעמדת המחשב המשמימה שלו בחדר העסקות שבבנק. הצעתי לו ערב גברים כהלכתו, נדפוק ביחד את הראש כמו שצריך באיזה פאב או בר ונחזור הביתה הפוכים. כך, נראה סופסוף לאלה שנשארו בבית מי באמת לובשים פה את המכנסיים. הוא מרים טלפון זריז למורן, לבקש אישור חריג לאחר בשעתיים, ואנחנו קובעים להיפגש בבוגרשוב ב-23:00. החלטנו ללכת ל"פאב לא בר". יכולתי להשתעשע במשחק המילים פה עד אין קץ, אבל אחסוך מכם את החוויה המפוקפקת ואסכם כי "פאב לא בר" הוא מקום שכונתי, קטן ואינטימי שקם על חורבות הגרינבוש, שהיה אף הוא מקום שכונתי, קטן ואינטימי. אז מה נשתנה הלילה הזה, תשאלו?

הייחוד המרכזי של ה"פאב לא בר" הוא בשיבוש הקל שחל במערכת החושים עם הכניסה למקום, שהופכת את מראה העיניים למשני; משמע האוזניים משתלט והאקוסטיקה במקום מהפנטת לרגע. בשיחה עם ערן, הבעלים, נגלה מאוחר יותר כי הרבה משאבים ומחשבה הושקעו ביצירת האווירה המוסיקלית המדויקת במקום, ולא רק בשם המתחכם. כיאה למוסד הפאב, שאופיו מושתת על אישיותו של בעליו, כגרופי רציני של מוזיקה הרכיב ערן ליין-אפ מוסיקלי אקלקטי הכולל הופעות של הרכבים צעירים ומופעי ג'אז, ערבים שמוקדשים ללהקות נערצות עליו כמו מאסיב אטאק, רדיוהד או החברים של נטשה וערבים בהם חולשים על האווירה די.ג'ייז שמרביצים ביושבי המקום את תורת הפאנק-סול, האלקטרו והרוק האלטרנטיבי. כבוד.

מתיישבים על בר העץ הדקורטיבי. אנחנו ועוד 10, אולי 12, אורחים נוספים על הבר. רביעי בערב, למה ציפיתם? ברמנית חביבה ניגשת ומייחצנת במיומנות את המנות ואת היצע השתיה של המקום. נעצרתי מייד כשהגיעה לפאולנר מהחבית. באין הוגרדן, בר-בר או וויינשטפן, הרי שפאולנר זו בהחלט אלטרנטיבה אטרקטיבית. אודי איתי בעניין, ושני חצאים עושים דרכם אלינו במחיר של 23 שקל לחצי. מי שנעול על הוגרדן יוכל לקבל תמורת 18 שקל את הוורסיה המבוקבקת שלה, כמו גם של באדוויזר.

הבירות זורמות כמים וערן מספר על ההיסטוריה הקצרה של המקום ועל טיבו. יש ב"פאב לא בר" משהו בתולי ותמים שמשולב עם המון תשומת לב לאווירה. התרכובת של אלה עם חצי הליטר הראשון שלנו הערב, נותנת אותותיה. בליסה לילית שנראתה עד לפני מספר רגעים כדבר שלא עומד להתרחש, נראית כרגע קרובה מתמיד. נחזור הביתה שתויים ועם בטן מלאה, שיבינו שאפשר להסתדר מצוין גם בלעדיהן ושלא הכל סובב סביבן. אודי מרים טלפון למורן ומבקש אישור להזמין פיצה. הפיצה של המקום נבדלת בכך שאשכרה עושים לנו אותה במקום, מה שהופך אותה לקרובה הרבה יותר לכזו של פיצריה מאשר לאחת מהמקפיא, שחשבנו שנפגוש במקום מסוג זה. הפיצה, עם ארבע תוספות לבחירה, הפרידה אותנו מ-38 שקל ואי אפשר לומר שהשביעה שני בהמות כמונו. באותה נשימה אפשר לומר כי הייתה זו אחת הפיצות המוצדקות שנתקלתי בהן בפאב, ובכלל. בצק קריספי, גבינה במידה, פטריות טריות ובקיצור, חגיגה.

בצד גם סלסלת נאצ'וס מוקרמים ב-16 שקל שבאה לנו בול עם סיבוב הבירות השני. אודי כמעט התפתה להזמין גם בייגל טוסט שעשה בתפריט רושם של שווה במיוחד, אבל לא היה אישור מהמפקדה הממונה אז הסתפקנו בנאצ'וס. קינוח לא בא בחשבון אחרי המשתה הזה ואפילו פאי הפקאן שקרץ לנו נואשות מהתפריט לא הצליח לשכנע אותנו לבחור בו.

נפרדנו מה"פאב לא בר" לטובת שיחה לילית על הספסל שבחוץ, באוויר הפתוח. סיכמנו את החוויה כשבירת שגרה מתבקשת והחלטנו שהמקום הזה לגמרי ראוי לביקור חוזר, ולחלוטין לא רק בגלל המוזיקה.