טו-אוב!

אורלי ואני יושבות ב'קפה Y' בגבעתיים. למרות כל הסיפור הזה של קיפוד ודובה מ"ארץ נהדרת", אנחנו לא ממש מאוימות מהמילה שמתחילה בג' ומסתיימת בשיעורי תמותה גבוהים מהרגיל. דווקא נחמד כאן, בעיר הזאת. אנחנו מחליטות לשבת בפנים, כי קר קצת בחוץ וכי אנחנו הרבה כוסיות. המקום עמוס יחסית לשעה שמונה בערב, מה שמוכיח שוב ושוב שלא צריך להצטופף בתל אביב שחיה בלי הפסקה. אפשר גם לעשות כמה צעדים לכיוון עיר שכנה שאולי יוצאת מדי פעם להפסקה, אבל לפחות יש בה חנייה והרבה. מאוחר יותר, ציפור לוחשת לנו שמרבית האנשים שפוקדים את המקום הם לאו דווקא תושבי העיר, אלא אנשי "פריפריה" מתל אביב, הרצליה, חולון ולא רק. מכל מקום, הגענו עם שני רכבים ומצאנו חנייה זוגית תוך שניות. אנחנו מתצפתות מבעד לזכוכית היישר אל מקומות חנייה שלנו, משל היינו שתי אימהות שגאות בילדים המתפקדים שלנו.

"תראי איזה יופי היא עומדת שם. כל כך שלווה", אורלי מביטה בסיפוק על השברולט הירוקה. "זה מדהים. תראי כמה מקום יש לה, הא? אף אחד לא נדחף לה לתחת והיא יכולה לנשום פיח בלי לחשוש. חוצמזה, בכלל נעים כאן, לא?" אני שואלת אותה בזמן שהיא סורקת את המקום בעיניה. אנחנו יושבות מסביב לשולחן עגול עם נוף לבר. המקום מתאפיין בצבעים חומים עם פסיפס צבעוני, שמאיר את המקום, אך שומר על האינטימיות. יש גם ספות מגניבות וכורסאות בחוץ למי שרוצה את הקפה שלו עם קצת ירוק. אבל כאמור, קר לנו. בזמן שביומיום, אני נוהגת להסתפק בהפוך-חלש-דל שומן עם ים של קצף, הפעם אני רעבה. גרנולה, 2 כוסות קפה ולחם קל עם גבינה צהובה קלה החזיקו אותי עד כה אך בקושי.

מלצרית מתוקה להפליא ניגשת אלינו בחיוך. "מה תרצו?". "אני אקח בבקשה פטה כבד (36 שקל) ואורלי תיקח גלילות חציל ופטה (31 שקל), תודה." אני יורה באגרסיביות מבלי משים לב ולא כי היא צעירה ורזה ממני, אלא כי הקיבה שלי משתוללת. המלצרית קולטת שאני מורעבת ובצעד חכם, מכריחה אותי לקחת גם את השושקה ביורק (פלפל אדום בציפוי פריך ממולא גבינות - 32 שקל). אני לא נופלת מפלפלים, ולכן מבקשת שושקה קטן. שבע דקות ושלושים שניות לערך מאוחר יותר, המנות מגיעות. שמעו, אתם לא באמת מבינים מה קורה כאן. פטה הכבד, ארבע פיסות עסיסיות להפליא עם כמות מכובדת של לחם קלוי, היה אחד מהטובים שטעמתי. שלוש גלילות של חציל ופטה הוגשו במרכזה של צלחת טבולה בים של רוטב עגבניות. הייתי יכולה בהחלט לשבח את עיצוב המנה, אבל מי זוכר איך זה נראה? אני רק זוכרת שהקיבה הודתה לי. את השושקה הקטן אני משאירה לסוף. הוא היה קטן, פריך, ממזרי וטעים להפליא ולראשונה, אני מגלה שהגודל דווקא כן קובע. לפחות בגזרת השושקה.

"אז מה עכשיו?", אני שואלת את אורלי. "אני רוצה טורטיה חזה עוף ואבוקדו (39 שקל)", היא עונה לי באסרטיביות. תכונה שאני מאוד מעריכה אצלה ברגעים מסוימים. "ככה? אז אני אקח שניצל (47 שקל)", אני מוכיחה לה שגם לי יש קיבולת שאין לזלזל בה. מסתבר, אגב, שהשניצל הוא מנת הדגל של בית הקפה, ולא בכדי. מדובר בשתי חתיכות אסטרונומיות שמגיעות דקות-דקות, מטוגנות בפירורי לחם זהובים, ולצידן אי של פירה עם סלט ירוק. נשמע פשוט? האמת שמאוד, וזה מה שטוב במנה. מנת הטורטיה הייתה נפלאה. אומנם לא גדולה כמו השניצל, אבל חברים, אנחנו לא בתחרות כאן. הטורטיה גם ככה רגישה.

"נו, ומה עכשיו?", אני מתחקרת את אורלי בשלישית ולא מראה סימנים של אחת עם הפרעות אכילה. היא רוצה שוקולד, ובצדק. הבחורה לא אכלה שוקולד משהו כמו שנה כי היא הייתה חייבת לעבור קורס גמילה מיידי. קצת כמו בריטני ספירס, רק ממש לא. מכל מקום, עוגת שוקולד קרה (הבחורה לא מתה על סופלה, לכו תבינו) נחתה על שולחננו. המנה מזכירה את השוקולד של מגנום שברגע שאתה נוגס בו, הוא משמיע את הקול המדהים ביותר בעולם. זה נשמע משהו כמו "ככככ" עם אנחה. מה שבטוח שהמנה סימלה באופן חד-משמעי את שובה של אורלי לעולם הקקאו.

לפני שעזבנו, הייתי חייבת לדעת אם שם המקום נובע מהסיבה שכשמתגלגלים משם החוצה, אתה בעיקר אומר לעצמך "וואי, וואי, וואי, אכלתי כמו סוס". ובכן התשובה, באופן מפתיע, היא לא. מתברר ששמותיהם של בעלי המקום מתחילים באות י'. אם תשאלו אותי, אני עדיין משוכנעת שזה נובע מהקטע של הסוס, אבל שיהיה.