משרד הבריאות מסדיר אבחון הפרעת קשב וריכוז

הפרעת קשב הינה תופעה שכיחה - 10%-5% מכלל אוכלוסיית הילדים בגיל בית ספר סובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADHD‏). תופעה זה אינה חולפת בגיל הבגרות. בהיעדר טיפול בתופעה זו, היא עלולה לגרום נזק קשה לתפקוד האדם ולבריאותו, והיא גם מלווה בתחלואה נלווית משמעותית, בעיקר בתחום ההתנהגותי-רגשי (פסיכיאטרי).

בחינת הפרעות קשב וריכוז אינה מסודרת. פעמים רבות התקבלו דיווחים על מורים בבתי ספר שהיו מוכנים לקבל חלק מהתלמידים לבית הספר שהפריעו במהלך השיעורים, אך ורק אם ייטלו לפני הגעתם לכיתה ריטלין. אולם, למורים אין את הסמכות לקבוע בנושא. אז מי כן אחראי לכך וכמה זמן נמשך האבחון?

בעקבות שאלות אלו ואחרות ועל-מנת להסדיר את הנושא של תופעה נרחבת זו, משרד הבריאות מפרט המלצות ועדה שהוקמה לקביעת המלצות לאמות מידה לאבחון הפרעת קשב וריכוז (ADHD‏) בילדים מתבגרים ומבוגרים.

מי המאבחן:

האבחון חייב להיעשות על-ידי איש מקצוע רפואי, המומחה בתחומו אשר התמחה ורכש ניסיון בטיפול בהפרעת קשב וריכוז: פסיכיאטר ילדים או מבוגרים, נוירולוג ילדים או מבוגרים או רופא ילדים עם ניסיון בהתפתחות הילד או רופא ילדים מומחה שעבר התמחות ורכש ניסיון בתחום הפרעות ריכוז וקשב.

רופאים אלו יכולים להיעזר באנשי מקצועות הבריאות האחרים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מאבחנים דידקטיים, מרפאים בעיסוק, פיזיוטרפיסטים, קלינאי תקשורת) אך רק הם אחראים על האבחון.

משך האבחון:

על האבחון להימשך פרק זמן סביר (60-45 דקות) על-מנת לענות על מלוא דרישות האבחון. בתחום זה קיימת תחלואה נלווית מרובה ומסועפת, ומסגרת האבחון חייבת לכלול התייחסות לתחלואה זו כמו גם הערכה (ושלילה) של תחלואה נלווית (אבחנה המבדלת).

אבחון ילדים ומתבגרים:

האבחון בגילאים אלו מתבצע על-פי קריטריונים מוכרים ותקפים בכל רחבי העולם המבוססים על DSM-IV - ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני.

מה צריך האבחון לכלול?

* הערכה קלינית הכוללת:

** היסטוריה מפורטת של הילד ומשפחתו;
** הערכה מלאה על-פי הקריטריונים של DSM-IV;
** הערכה של הפרעות אפשריות אחרות;
** בדיקה קלינית מפורטת הכוללת בדיקה קלינית-רגשית-התנהגותית ובדיקה נוירולוגית.

* שאלונים להורים ולמורים. עליהם להיות שאלוני אבחון ולא שאלוני מעקב.

* כלי עזר אובייקטיביים: הרופא המאבחן רשאי (אך לא חייב) להמליץ על השלמת האבחון בכלים אובייקטיביים: הערכה קוגניטיבית, הערכה פסיכיאטרית, הערכה תפקודית וכדומה.

אבחון מבוגרים:

טרם הוגדרו קריטריונים מוסכמים כלל עולמיים לאבחון התופעה בקרב מבוגרים, אך ההסכמה המקובלת כיום בעולם היא שיש להתאים את הקריטריונים של DSM-IV, לגיל המבוגר. כמו-כן, קיימים גם שאלונים ייעודיים לאבחון ההפרעה במבוגרים כגון שאלון WENDER, אך הם מתבססים במידה רבה על ההתנהגות בגיל הילדות וההתבגרות.

מה צריך האבחון לכלול?

* הערכה קלינית הכוללת:

** היסטוריה מפורטת של האדם;
** הערכה מלאה על-פי הקריטריונים של DSM-IV;
** הערכה של הפרעות אפשריות אחרות;
** בדיקה קלינית מפורטת הכוללת בדיקה קלינית-רגשית-התנהגותית ובדיקה נוירולוגית.

* שאלונים מותאמים למבוגר: השאלונים צריכים להיות שאלוני אבחון ולא שאלוני מעקב.

* כלי עזר אובייקטיביים: הרופא המאבחן רשאי להמליץ על המשך האבחון בכלים אובייקטיביים לאבחון (כמו לגבי ילדים), כגון: הערכה פסיכיאטרית, הערכה קוגניטיבית, הערכה תפקודית וכדומה.

מה כוללים אמצעי העזר האובייקטיביים?

* אמצעי עזר לאבחון, שהם חלק ממכלול האבחון, אך אינם מהווים אבחון בפני עצמם;

* אמצעים מוכרים, המתוארים על-ידי הספרות המדעית ומקובלים עליה, ואשר המהימנות והתקפות שלהם ידועים, והנורמות שלהם מוגדרות;

* העזרים המומלצים כוללים: בדיקות תפקוד מתמשך (טסטים ממוחשבים), הערכות פסיכולוגיות, פסיכודידקטיות ודידקטיות (כישורי למידה) ממוחשבות ולא ממוחשבות, הערכות נוירו-קוגניטיביות ממוחשבות ולא-ממוחשבות.

תחלואה נלווית:

לאור קיומה של תחלואה נלווית משמעותית (כגון: לקויי למידה, דיכאון והפרעות פסיכיאטריות, הפרעות שינה, הפרעות נוירולוגיות שונות ועוד), הרופא הבודק חייב לשקול את התחלואה הנלווית לסוגיה, ובהתאם להתייעץ או להפנות לאנשי המקצוע מהתחום הרלוונטי.