הילד מת בבריכה בגלל רשלנות

"לו ניר היה נמשה מהמים במהלך חמש הדקות הראשונות, לאחר הטביעה, ניתן היה להציל אותו". כך כתבה שופטת בית משפט השלום בתל אביב רות רונן, בפסק דין קורע לב שניתן בשבוע שעבר. השופטת רונן, חייבה את חברת ד.י. ש בע"מ (הפנימייה - נתבעת 1), את החברה הכלכלית של המועצה המקומית פרדס חנה (המתנ"ס - נתבעת 4) ואת נתנאל שוורץ מציל בבריכת המתנ"ס (נתבע 5) לשלם למשפחתו של ילד בן 11 שטבע בבריכת המתנ"ס, בגלל רשלנות לשמה, סך של 1,358,717 שקל. נתבעים 4 ו-5 ישאו ב-65% מהסכום ונתבעת 1 ב-35%.

ניר מת בגיל 11 כשהשתכשך בבריכה עם חבריו, במהלך חופש גדול של חודש יולי 1999. המציל לא חשב שניר נמצא במצוקה והגדיר את טביעתו טביעה שקטה להבדיל מטביעה רגילה. לשיטתו, בטביעה רגילה קל להבחין בעוד שבטביעה שקטה יש קושי להבחין שכן היא נמשכת שניות מעטות והטובע נראה צולל.

ואיפה היה המציל בשעת האסון? מעדותו עלה שהסוכה הגדולה הקרובה למקום האירוע לא הייתה מאוישת והוא בחר לשבת בסוכה הקטנה שהייתה סמוכה למקום שנחשב בעיניו כמסוכן יותר למתרחצים.

בפסק דין שהתפרש על 21 עמודים, מתחה השופטת רונן ביקורת נוקבת על התנהלות הפנימייה, המתנ"ס והמציל וקבעה שבהתרשלותם הביאו למותו של ילד. "אני סבורה שהוכח שניר ידע לשחות ויתכן שאמו, התובעת, לא היתה מודעת לכך שבמהלך שהייתו בפנימייה למד לשחות ומשום כך העידה שלא ידע לשחות".

בית המשפט נדרש לחוות דעת רפואיות שהתייחסו לסיבת המוות ואם היה מיידי או הדרגתי. "לאור העדויות, ומאחר שניר נמצא חסר הכרה, עם נזק מוחי בלתי הפיך, הרי שאם הוא טבע בתהליך הדרגתי (ולא מת באופן מיידי), היה פרק זמן של לפחות 5 דקות בו ניתן היה להציל אותו. כלומר, אם ניר הה נמשה מהמים מייד כאשר נקלע למצוקה, לא היה נגרם לו נזק מוחי בלתי הפיך, והוא היה ניצל... העובדה שהריאות של ניר היו מלאות במים היא אינדיקציה לכך שהוא לא מת באופן מיידי - שכן 'מי שמת ואחר כך שוקע במים, אינו נושם והראות שלו לא מתמלאות במים' (ראה עדותו של פרופסור רביד). העובדה שניר המשיך לנשום, מעידה אם כן על כך שהוא לא מת באופן מיידי - ומכאן שניתן היה להציל אותו".

לדברי השופטת, מסקנתה מחוות דעת הרופאים היא שניר טבע בבריכה כתוצאה מבלבול ומצוקה, "ולו היה נמשה מהמים במהלך חמש הדקות הראשונות לאחר הטביעה, ניתן היה להציל אותו".

השופטת קבעה שהפנימייה הפרה את חובתה לקיים שיטת השגחה הולמת ולוודא קיומה של שיטת השגחה הולמת מקבילה על-ידי המצילים בבריכה. "בענייננו, ילדי הפנימייה היו ילדים בעייתיים, עם בעיות התנהגות, היפר אקטיביות, ובעיקר קשב וריכוז. לאור זאת, ולאור אופי הפעילות מחוץ לכותלי הפנימייה, בבריכת השחייה, פעילות שכרוך בה גורם משמעותי של סיכון, נגזרת חובת הזהירות המוטלת על המדריכים".

לטענת השופטת רונן, חובת הזהירות שחלה על המדריכים חייבה אותם להפעיל פיקוח צמוד שיאפשרה פיקוח על כל אחד מהילדים כאשר הוא בתוך המים. "היה מקום לבסס שיטת פיקוח כזו, שבמסגרתה מדריך אמור לפקח על קבוצה קטנה של ילדים, כך שאף אם הוא לא יביט בכל אחד מהילדים באופן רצוף, הוא ישגיח בכל אחד מהם בתדירות גבוהה, כאשר לא יכול להיווצר מצב בו במשך 5 דקות תמימות אף אחד מהמדריכים איננו משגיח באחד הילדים".

השופטת פסקה שבפועל ההשגחה על ילדי הפנימייה לא היתה מספקת. "ניר שהה במים במצב של מצוקה וטביעה לפחות 5 דקות לפני שהמציל הוציא אותו מהמים. בדקות אלה, הוא לא הוציא את ראשו מהמים. לו היה מדריך שהיה משגיח עליו במשך פרק הזמן הזה, הוא היה יכול לראות שקיימת בעיה ולהציל את ניר. אולם, במשך חמש דקות תמימות לפחות - איש לא ראה את ניר. מכאן, שלא הייתה השגחה נאותה של אנשי הצוות - בין אם משום שלא ננקטה שיטת השגחה ברורה ומסודרת, ובן משום ששיטת ההשגחה לא יושמה בפועל".

עוד נקבע בפסק הדין שהמתנ"ס והמציל חבים חובת זהירות למתרחצים בבריכה ולניר וכי בעת האירוע היה מציל אחד שהשגיח על המתרחצים בניגוד לצו הסדרת מקומות רחצה. "התובעים הוכיחו שהמתנ"ס והמציל הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי ניר, וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם... אף אם מדובר בטביעה 'שקטה' אני סבורה שהיה על המציל להבחין בה בפרק הזמן של 5 דקות. הדברים עולים גם מעדותו של המציל אשר טען שהורה לכל עוזר מציל שבמקרה של ספק, יש לוודא כי המתרחץ אכן צולל ואינו מצוי במצוקה. המציל היה צריך לפעול באותו אופן. אם היה משגיח בניר, היה עליו לראות כי הוא 'צולל' במשך מספר דקות בלי להוציא את ראשו מהמים ומדובר לכל הפחות במקרה של ספק - המחייב לוודא כי ניר אינו במצוקה... אני סבורה כי על אף שהמציל אינו יכול לפקח באופן צמוד על כל שוחה, עליו לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים על-מנת להבחין בשינויים ובהתנהגות של כל מתרחץ, כדי למנוע טביעה. זהו תפקידו הבסיסי והעיקרי של המציל... המציל התרשל התרשלות שגרמה לנזק. הנתבעת 4 אחראית למחדלו באחרות שילוחית (שהיא לא כפרה בה)".