נדחה ערעור משפחת דני כץ על החלטת הנשיא

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק דחה (יום ב', 14.4.08) ערעור בני משפחתו של הנער דני כץ ז"ל על החלטת נשיא המדינה לקצוב את עונשי רוצחי הנער. מדובר בארבעה, סמיר מחמד ג'נאמה, פתחי מחמד ג'נאמה, עלי מחמד טראד גנאיים, אחמד מזייד קוזלי, עטאף איברהים סביחי, שהורשעו ברצח דני כץ בשנת 1985. על הארבעה נגזרו מאסר עולם ועוד 27 שנות מאסר.

ערעור שהוגש מטעמם נדחה ב-1991, בקשתם לדיון נוסף נדחתה. בשנת 1999 הורה נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק לערוך להם משפט חוזר בבית משפט המחוזי בתל אביב, אך גם בו הם הורשעו בכל העבירות ונגזרו עליהם עונש מאסר עולם ועונש של חמש שנות מאסר על יתר העבירות. הם הגישו ערעור גם על פסק דינם במשפט החוזר וגם זה נדחה. בנוסף על כך קוזלי וסביחי הורשעו גם ברצח החיילת דפנה כרמון ז"ל ונגזרו עליהם עונשי מאסר עולם ועשרים שנות מאסר בחופף. ערעורם על הרשעתם נדחה בשנת 1989 והם מרצים את עונשם על רצח כרמון בחופף לעונשם על רצח דני כץ.

לאחר כשלון הערעורים והמשפטים החוזרים פנה בא-כוחם של הארבעה עו"ד אביגדור פלדמן לוועדת השחרורים המיוחדת וביקש את המלצתה לנשיא המדינה לקצוב את עונשם. לאחר דיון שבו פרש פלדמן את "הנסיבות המיוחדות" של המקרה בפני הוועדה, היא מסרה את המלצתה לנשיא לקצוב את עונשם. ביולי-אוגוסט 2007 העביר שר המשפטים את המלצותיו לנשיא לקצוב את עונשם של שניים מהם ל-30 שנות מאסר ואת עונשם של שניים מהם שהורשעו גם ברצח דפנה כרמון ל-45 שנות מאסר. ב-אוגוסט 2008 קצב הנשיא פרס את עונשם.

על כך הגישה משפחת כץ ערעור באמצעות באי-כוחה, עוה"ד יעקב וינרוט, גרשון גונטובניק,אלירם בקל, נטע גולן. בין היתר נטען כי "בהליך קציבת העונש נפלו פגמים חמורים ויסודיים המצדיקים את ביטולה של החלטת הנשיא ואת עריכתו של דיון חוזר בעניין זה". לטענתם, הארבעה פעלו "ממניעים לאומניים" ובהתאם לפקודת נציבות בתי הסוהר, הם היו אמורים להיות מסווגים כ"אסירים ביטחוניים". עונשם של אסירים ביטחוניים, אינו נקצב כלל.

עוד טענו כי לא ניתנה להם זכות טיעון לפני הוועדה. אומנם לטענתם, פורמלית לא עמדה להם זכות טיעון לעניין קציבת העונש מכוחו של חוק זכויות נפגעי עבירה, מכיוון שלא ערכו פנייה בהתאם לנדרש בהוראות החוק. אולם, "נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה - חומרת העבירות בהן הורשעו המשיבים; הרקע הלאומני שעמד בבסיסן; ההד הציבורי לו זכתה הפרשה; ובעיקר העובדה שלבא כוחם של הארבעה ניתנה זכות טיעון לפני הוועדה - עמדה להם זכות טיעון 'קונקרטית ומוגדרת' שמכוחה היה על הגורמים המוסמכים לוודא כי עמדת המשפחה תוצג במועד". בני משפחת כץ טענו כי "העובדה שזכות הטיעון נשללה מהם עולה לכדי פגם חמור בהליך, אותו ניתן לרפא רק באמצעות ביטול החלטת הנשיא ועריכת דיון מחודש, בגדרו תינתן להם ההזדמנות להשמיע את טענותיהם".

לטענת באי-כוחם של משפחת כץ, בתשתית העובדתית עליה נסמכה המלצת הוועדה נפלו פגמים. בין היתר, לטענתם, הארבעה טענו כי לא הגישו בקשת חנינה, בעוד שבקשה כאמור הוגשה עוד בשנת 1992; עוד נטען על-ידי הארבעה כי הם נעדרי עבר פלילי, שעה ששניים מהם הורשעו גם ברצח החיילת דפנה כרמון. הארבעה טענו כי "לפני הוועדה נטען שהרוצחים נקלעו לפרשה 'משום רקע אישי או חברתי' בעוד שעל-פי הכרעת הדין בעניינם אחד המניעים העיקריים לביצוע הרצח היה לאומני; ולבסוף, כי לפני הוועדה נטען שהרשעת המשיבים התבססה על הודאותיהם בלבד, בעוד שבפסק הדין במשפט החוזר נקבע כי ההרשעה נתמכת בראיות נוספות".

כאמור בית המשפט העליון דחה את הערעור. בהחלטה כתבו השופטים עוזי פוגלמן, אדמונד לוי ויורם דנציגר כי הם "ערים", לכאב של בני משפחת כץ וכי "חלוף השנים אינו גורע מעצמת הפשע הנורא אשר קיפד חיים צעירים של נער חמודות רך בשנים שטרם טעם טעמם של החיים". עם זאת, "נוכח אופיה המיוחד של סמכות הנשיא להקל בעונשם של עבריינים והיקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית, אין עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת הקציבה שיצאה מלפני נשיא המדינה".

השופטים הוסיפו כי נוכח התוצאה אליה הגיעו מתייתר הצורך להידרש לשאלה אם יכול הנשיא לחזור בו מהחלטתו לקצוב את עונשם של הארבעה שהורשעו ברצח, שכן "טענות העותרים בעניין זה ביססו עצמן על ההנחה כי ההחלטה המקורית פגומה באופן יסודי, ולא זה המקרה שלפנינו".