בפסק דין תקדימי של בית הדין הרבני הגדול, שפורסם השבוע, נקבע כי הגשת תביעה נזיקית בגין סרבנות גט בערכאה אזרחית גורמת לכך שהגט ייחשב "גט מעושה", ומונעת סידור גט בהתאם להלכה.
פסק הדין ניתן בעקבות ערעור של אישה על פסק דין של בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה, שקבע כי לא ניתן לסדר לבני הזוג גט כל עוד לא יבוטל פסק דין אזרחי. פסק הדין האזרחי, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה, חייב את הבעל בתשלומי נזיקין עקב סרבנות גט בסך 400 אלף שקלים, ובנוסף 4,000 שקלים לחודש, כפיצוי בגין נזק כלכלי עתידי כל עוד לא יינתן הגט.
הבעל הודיע לבית הדין הרבני האזורי כי הוא מוכן לתת גט לאשתו, בהתאם להסכם הגירושין שנחתם בין בני הזוג, אולם הוא מבקש כי האישה תוותר על זכותה למימוש פסק הדין של בית המשפט בנוגע לתביעת הנזיקין.
בית הדין הרבני הגדול, בהרכב אב בית הדין הרב חגי איזרר והדיינים הרב מנחם חשאי והרב ציון אלגרבלי, קבע כי צדק בית הדין הרבני האזורי בפסיקתו שלא ניתן לסדר את הגט לאור החשש לגט מעושה, שכן התביעה בבית המשפט הינה על-בסיס סירובו של הבעל למתן גט.
בפסק הדין מציגים הדיינים מקורות הלכתיים לבסיס קביעתם כי אונס ממון גורם לגט להיות גט מעושה והוא פסול. בית הדין הרבני הגדול סובר כי מתן גט ודרכי הטיפול בגט הינם בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים. כל תביעה מחוץ לתביעה הנתונה לסמכות בית הדין, כגון תביעת נזיקין בגין אי מתן הגט, אשר מהווה זרז למתן הגט, מהווה התערבות בדין התורה בעניין הגירושין ומסכלת את ביצוע הגט.
לדעת בית הדין, תביעה נזיקית בגין סרבנות גט נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, בהיות תביעה זו עניין של גירושין במשמעות חוק שיפוט בתי דין רבניים.
בית הדין הרבני הגדול ציין בפסק הדין, כי מטרת התביעה הנזיקית היא, ולו בעקיפין, "לשכנע" את הבעל ליתן גט בניגוד לדרכי האכיפה בחוק ובניגוד לדין תורה. לדעת הדיינים, פנייה לבית משפט לענייני משפחה לצורך פסיקת דמי נזיקין עקב סרבנות גט מהווה מתן פסק דין עקיף לגירושין בערכאה שאיננה מוסמכת לכך.
בית הדין הדגיש כי על האישה לבחור באיזה הליך היא בוחרת - האם היא מעוניינת בסידור הגט או בפיצוי נזיקי בלבד. פעולה בשתי הדרכים במקביל מהווה סתירה ואיננה משרתת את האינטרסים של האישה המבקשת גט. אישה המעדיפה פיצוי כספי בגין סרבנות גט לא תוכל להלין כי נחסמה בפניה הדרך לסידור גט, קבעו הדיינים.
תפקידו של בית הדין [בהתאם לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים התשנ"ג סעיף קנ"ד] הוא לברר את כל העובדות הקשורות בגירושין. תכליתה של תקנה זו נועד, בין היתר, לבדוק האם הבעל נותן את הגט מרצונו הטוב בהתאם לגדרי דין תורה.
הדיינים ציינו בפסק הדין כי ייטיבו עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה לשקול היטב בטרם ימליצו לאישה להגיש תביעה נזיקית לבית משפט אזרחי בגין סרבנות גט. לדבריהם, המלצה זו עלולה לעלות כדי רשלנות מקצועית, מאחר שהיא חוסמת את האפשרות לסדר גט, וספק אם החתמת האישה מראש על ויתור מפני תביעת רשלנות תועיל במקרה זה.
במקרה הנדון נדונו אחזקת הילדים, מגורי האישה וענייני הרכוש של בני הזוג בערכאה אזרחית במשך כארבע שנים, עוד לפני שהוגשה תביעת גירושין בבית הדין הרבני. לאחר מכן הוגשה תביעת גירושין בבית הדין הרבני שנדונה במשך כשנה. לאחר תום הדיונים בבית הדין הרבני בתיק, עוד לפני שפורסם פסק הדין שבו חויב הבעל לתת גט, הגישה האישה תביעה נזיקית בערכאה אזרחית.
לאור זאת הסיק בית הדין כי מטרת התביעה הנזיקית איננה בגין נזק שנגרם בפועל, אלא כזרז למתן הגט.
ייתכן שהבעל היה מסכים לגט גם ללא התביעה הנזיקית, אבל עתה אפילו אם הבעל במקרה דנן יעמוד ויצעק כי הוא מוכן לתת גט בתנאים הקיימים, קיים חשש שהוא אנוס לעשות כן בשל התביעה הנזיקית, שהוגשה נגדו.
לאחר שמיעת הערעור ותוך כדי כתיבת פסק הדין, נודע לדיינים כי פסק הדין הנזיקי בוטל בהסכמת הצדדים, ולפיכך אין מניעה לסידור הגט. בני הזוג כבר התגרשו בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה. אולם בשל חשיבות הנושא, סבר בית הדין כי יש לדון ולפסוק לגופו של הערעור.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה