יש לבדוק את יכולת הנאשם לשלם קנס

כנגד שוישה מאיר ("המערער") הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של ביצוע עבודה ללא היתר ושימוש במקרקעין בסטייה וללא היתר, כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר, עבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965. בבית המשפט קמא (השופט י. אקסלרד) הטיל על המערער קנס בסך 150,000 ש"ח או 300 ימי מאסר תחתיו, חתימה על התחייבות בסכום של 200,000 ש"ח להימנע למשך שנתיים מביצוע עבירות דומות וכן צו להריסת המבנים, שיכנס לתוקף בחודש ספטמבר 2008. כמו כן, המערער חויב לשלם כפל אגרת בנייה, בסך של 24,764 ש"ח. הערעור הופנה נגד הרשעתו ונגד חומרת העונש שהושת עליו.

ביהמ"ש בהחלטתו, דחה את הערעור באשר להרשעה וקבע כי הרשעת המערער ע"י בית המשפט קמא - בדין יסודה. אולם, באשר לערעור העונש - המערער הציב 24 מבנים יבילים, אותם קיבל מ"עמידר", במתחם שבשימושו, בו היו מוצבים מבנים יבילים אחרים. המכלול כולו משמש למדרשה, במסגרתה פעלו להקניית מושגי-יסוד ביהדות לעולים מחבר המדינות ובה מתארחות משפחות, המגיעות בעיקר בסופי שבוע, אז מתקיימים במקום סמינרים בנושאי דת ומסורת.

בית המשפט ציין, כי מבחינת הערכים המוגנים בחוק התכנון והבנייה, העובדה כי המדרשה האמורה פועלת, כטענת המערער, שלא למטרת רווח, אינה משנה דבר. אמנם, הנסיבה כי מבנה מסוים, שהוקם ללא היתר, הינו מבנה עסקי המופעל למטרת רווח, יכולה לשמש נסיבה מחמירה, הן מן ההבט שבעליו מפיק רווחים ממנו ויכולה להיות לכך השלכה לעניין הקנס והן מן ההבט כי לעסק המתנהל במקום מגיע קהל ויש לכך נגיעה להבטים כלליים ונקודתיים של בטיחות, ביטחון, סניטריה וכיוב'.

אך העובדה שמבנה מסוים אינו משמש למטרות עסקיות, אין בה משום נסיבה מקלה. בית המשפט קבע, כי מבחינת האינטרסים הרלוונטיים לחוק התכנון והבנייה, אין זה משנה אם הקהל המגיע להתארח במבנים שהוקמו ללא היתר, משלם עבור שהייתו במקום וכמה. עצם העובדה שקהל מגיע למקום ומתארח במבנים האמורים, מהווה, בהקשר של הפרת חוק התכנון והבנייה, נסיבה לחומרה. והדברים פשוטים וברורים.

אולם, בית המשפט בשיקוליו לעונש ציין, כי המערער הוא אדם חיובי, נעדר עבר פלילי, שירת בחיל האוויר 6 שנים, פעל ופועל רבות למען הציבור, על-פי אמונתו, אירח במבנים תושבים מגוש קטיף בתקופת ההינתקות ותושבים משדרות מוכת הקאסמים, הרואה בעשייתו במדרשה מפעל חיים ציבורי. המערער טען כי לא עשה דבר במזיד וכי עכשיו הוא מבין כי טעה ולא ישוב על טעות זו. הוא ציין כי הקנס שהושת עליו הינו מעבר לכוחותיו. אין לו הכנסה סדירה, הוא אב לשמונה ילדים ואין הוא יכול, בשום אופן, לעמוד בתשלומים חודשיים של 15,000 ש"ח.

מבין העונשים שבית המשפט יכול היה להטיל על המערער, הוא החליט שהעונש של קנס הוא העונש ההולם את מכלול הנסיבות שבאו בפניו. קנס ולא מאסר. ככלל, קביעת מאסר במקום קנס, באה לדרבן את מי שהוטל עליו קנס - לשלמו. משמעות הטלת קנס וקביעת מאסר במקומו, הינה כי על האיש שנידון הוטל קנס וכי אם לא ישלם קנס זה, ישלח למאסר. ולא כי על האיש שנידון הוטל מאסר, שאם ישלם סכום מסוים יהיה פטור ממנו.

במילים אחרות מדובר ב"מאסר במקום קנס" ולא ב"קנס במקום מאסר". כאשר בית משפט מטיל על נאשם קנס כספי, ובמיוחד כשמדובר בקנס כבד ובאדם מן הישוב, עליו לברר את יכולתו לעמוד בקנס זה. הדבר חיוני במיוחד כאשר בית המשפט קובע תקופת מאסר משמעותית במקום הקנס, שכן, יכול להיווצר מצב בו אין ידו של הנאשם משגת לשלם את הקנס, והוא יאלץ לשבת במאסר.

לאחר בירור יכולתו הכלכלית של הנאשם וקביעת גובה הקנס, יש לקבוע את תקופת המאסר שבמקומו ביחס מתאים ליכולתו של הנאשם לשלם אותו ובהתייחס לכבוד האדם בכלל. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה, כי המערער יתקשה מאוד לעמוד בקנס הגבוה שהושת עליו - הקנס וכפל האגרה מגיעים לסך של 175.000 ש"ח. למערער אין הכנסה סדירה והוא אב לשמונה ילדים. בהתחשב בנסיבות כולן ובטענות הצדדים, בית המשפט הקל בגובה הקנס שהושת על המערער והעמיד את הקנס על 100,000 ש"ח או 150 ימי מאסר תחתיו. סכום ההתחייבות שעל המערער לחתום יהיה 40,000 ש"ח.