השופטת: חוקרי המשטרה מפרים את החוק

בית המשפט לנוער הרשיע (יום א', 16.3.08) בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, קטין שהשתתף בידויי אבנים כלפי אוטובוס של חיילים. בהחלטה מתחה השופטת נאוה בן אור ביקורת על התנהלות חוקרי המשטרה הפועלים בניגוד להוראות החוק בכל הנוגע לתיעוד חקירות.

ההחלטה מתייחסת לאירוע מאוקטובר 2007 במהלכו נקלע אוטובוס של חיילים שנסע מהאוניברסיטה העברית בהר הצופים למעלה אדומים, לידויי אבנים בכפר עיסאוויה. במהלך ידויי האבנים נפצעו שניים מנוסעי האוטובוס. בהחלטה על הרשעת מיידה האבנים כתבה השופטת כי הוא הופלל במשטרה על-ידי אחד העדים וחיזוק לכך נמצא בהפרכת האליבי שמסר. "להפרכה זו משמעות מפלילה במיוחד שכן לא רק שהנאשם נמצא משקר בראיות אחרות באשר לטענה כי במקום אחר היה אלא שאותה ראיה מפריכה מיקמה אותו בזירת האירוע ובזמן הרלוונטי. מסקנתי הינה כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעל לספק סביר",כתבה.

בהחלטה מתחה השופטת ביקורת קשה על התנהלות המשטרה בכל הנוגע לתיעוד החקירה. "פעם אחר פעם כותבים חוקרי המפלג את ההודעות שהם גובים מנחקרים ששפת אימם ערבית, ואשר אינם יודעים כלל עברית, בשפה העברית, ואינם מתעדים את גביית ההודעה תיעוד חזותי או קולי, כנדרש על-פי החוק. עד כדי כך אי ההקפדה על הוראות החוק נראית עניין של מה בכך, עד שאחד החוקרים, אריסן סעיד, ששפת אימו ערבית, כתב את הודעת הנאשם בשפה העברית, והעיד בבית המשפט כי 'אין [לכך] סיבה מיוחדת'".

אין מדובר בעניין טכני הוסיפה בן אור, "אלא בהוראות חוק שנועדו להבטיח מהימנות ודיוק בתיעוד הדברים הנאמרים מפי הנחקר. משקלה של הודעה שנגבתה בערבית, אולם נכתבה בעברית ומהלך גבייתה לא תועד על-מנת שניתן יהיה לעקוב אחר מידת הדיוק בתרגום, נפגם. עניין זה מקבל משנה חשיבות כשהמדובר בחקירת קטינים, שיכולת המעקב שלהם אחר המתרחש היא בודאי נמוכה יותר, ויש לאפשר להם כל שניתן, על-מנת שיוכלו לעקוב אחר הנרשם מפיהם, או לפחות להבטיח כי ניתן יהיה לבקר את דיוק הרישום, במהלך המשפט".

היא ציינה גם את דברי אחד החוקרים שאמר כי התחקור הוא פשוט "חקירה בעל פה". "זוהי התנהלות מנוגדת להוראות החוק והפסיקה", הדגישה, "ההוראות מחייבות "תיעוד מדויק של חילופי הדברים בין החוקר לבין הנחקר".

כאשר נטענת מפי נחקר טענה כי "הודרך" כפי שטען אחד העדים, "הרי שבהעדר יכולת בקרה על חילופי הדברים בין החוקר לבין הנחקר, משום שלא תועדו כראוי, יקשה לסמוך על התיעוד, המעיד על עצמו שאינו מלא ואינו מדויק. במקרים מן הסוג שלפנינו הדיוק הוא קריטי, שכן די בשאלה מדריכה, גם אם בתום לב, המכילה את שמות החשודים, כדי להגיע למסקנה כי הדברים לא באו מפיו של העד באופן אותנטי. בודאי כך הוא כשמדובר בקטינים, הניתנים ביתר קלות להשפעה. מבחינה זו, אין בעובדה, שהנחקר שרטט ורשם בכתב ידו את פרטי האירוע ואת שמות החשודים, כדי לתרום למשקל הראיה, שהרי אם הודרך קודם לכן בתחקור, גם אם היה זה בתום לב, אין ערך ראייתי מוסף לכתב היד. במיוחד כך הוא, כשהמדובר באירוע מיוחד למדי שהתרחש בכפר, ויש להניח שפרטיו הפכו נחלת הכלל תוך פרק זמן קצר".

בן אור הצביעה על תופעה נוספת, תופעה שאינה ראויה לדבריה "ועשויה לפגום במשקל ההודעות הנגבות בנסיבות אלו". מדובר בשעות שבהן שהו הנחקרים בחדרי החקירות ללא שנמצא תיעוד לנעשה עימם. "מן הראיות עלה, ששעות רבות במהלכן מבלה הנחקר בחדר החקירות, אינן מתועדות. החוקרים לא ידעו לומר מה נעשה עם אותם קטינים, ששהו שעות ממושכות בחדרי החקירות עד שתוחקרו ונגבתה מהם הודעה".

כאמור, השופטת בן אור קבעה בסופו של דבר כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.