350 אלף ש"ח פיצויים בגין נתיחה פסולה בגופה

המכון הלאומי לרפואה משפטית ומנהלו, יהודה היס, התרשלו והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי נפטר, שהיה אדם דתי, ובני משפחתו. בשל זאת חוייבו הנתבעים לשלם לבני המשפחה פיצויים בסכום כולל של 350 אלף ש"ח. כך קבע השופט צבי זילברטל, בפסק דין מקיף המחזיק 75 עמודים.

בית המשפט קבע, כי הנתבעים, כרשויות ציבוריות וכעובדי ציבור, חבים בחובת זהירות מושגית כלפי הנפטרים ובני משפחותיהם. בנסיבות העניין, הנתבעים חבים גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים. הנתבעים ביצעו נתיחה בגופת נפטר, שנרצח באכזריות, בלא לגלות לבני משפחתו, שהם אנשים דתיים, כי נתיחה זו כוללת נטילת חלקים ודגימות מגופת הנפטר.

בחודש ינואר 95 נרצח ישעיהו צינר ז"ל בידי פועל שהעסיק. גופת המנוח הועברה למרכז הלאומי לרפואה משפטית. בו-ביום, בוצעה נתיחה בגופה, שכללה הסרת כיפת הגולגולת ונטילת דגימות של רקמות בגודל של מספר סנטימטרים מכל אחד מאברי הגוף. אין חולק, כי כיפת הגולגולת והדגימות שניטלו בנתיחה נשמרו במרכז לתקופה ממושכת, ולא נקברו יחד עם גופת המנוח. כשבע שנים לאחר פטירת המנוח, התברר לתובעים בנותיו, אלמנתו, ועזבונו של המנוח, כי בידי המרכז נותרו שרידי גופתו של המנוח שלא הובאו לקבורה.

בית המשפט קובע בהחלטתו, כי סעיפים 6(א) ו-6א לחוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953, מסדירים את סמכות רופא, על סייגיה, לבצע נתיחה בגופת נפטר. לצורך עריכת נתיחת גופה למטרה של בירור סיבת מוות, נדרש המרכז לתעודה החתומה על-ידי שלושה רופאים המאשרים כי הנתיחה דרושה לצורך זה (סעיף 6(א) לחוק האנטומיה). הנתבעים הפרו את הוראות חוק האנטומיה בכך שערכו נתיחה בגופת המנוח מבלי שהייתה בידם תעודה כנדרש ומבלי שנתקבלה לכך הסכמה כדין של בני המשפחה הרלוונטיים. כמו-כן, הנתבעים הביאו לקבורה חלק מהדגימות שניטלו מהגופה בלי לעדכן את בני משפחת המנוח. גם כשהחליטו הנתבעים לעדכן את אחד מבני משפחתו, כי נותרו בידיהם חלקי גופת המנוח, היה זה רק לאחר שאולצו לעשות כן בעקבות לחץ ציבורי.

העוולה של הפרת חובה חקוקה, הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין כוללת חמישה יסודות: א) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; ב) החיקוק נועד לטובת הניזוק; ג) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ד) ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה) הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. בחינת התנהלות הנתבעים, מלמדת, כי במקרה הנוכחי מתקיימים יסודות אלו.

בית המשפט ציין, כי הוראות חוק האנטומיה מטילות חובה לקבל את הסכמת בני משפחת הנפטר כתנאי לביצוע הנתיחה, כמו גם לקבל אישור רפואי בדבר הצורך בה. דרישת ההסכמה נועדה להביא למצב שבו עמדת הנפטר או משפחתו הקרובה תלקחנה בחשבון לצורך ההחלטה האם לערוך נתיחה בגופת הנפטר. הנתבעים הפרו את החובה המוטלת עליהם בחוק האנטומיה שלא לערוך נתיחה בגופת נפטר מבלי שנתקבלה לכך הסכמה ומבלי שנחתמה תעודה בידי שלושה רופאים מוסמכים. אם הנתיחה לא הייתה מתבצעת, היו נמנעים הזעזועים ועוגמת הנפש שנגרמו לבני משפחת המנוח.

בית המשפט הגיע למסקנה, כי בני משפחת המנוח זכאים לפיצוי על הנזק שנגרם להן עקב הפרת החובה שבחוק האנטומיה, גם אם מדובר בנזק שאינו מוחשי ואינו ממוני, המתבטא "רק" בפגיעה באוטונומיה, בפגיעה ברגשות, בעגמת נפש, בכאב ובסבל. גם יסודות עוולת הרשלנות מתקיימים במקרה הנוכחי.

בית המשפט קבע, כי הנתבעים, כרשויות ציבוריות וכעובדי ציבור, חבים בחובת זהירות מושגית כלפי הנפטרים ובני משפחותיהם. בנסיבות העניין, הנתבעים חבים גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים. הנתבעים ביצעו נתיחה בגופת נפטר, שנרצח באכזריות, בלא לגלות לבני משפחתו, שהם אנשים דתיים, כי נתיחה זו כוללת נטילת חלקים ודגימות מגופת הנפטר. היה על הנתבעים לצפות כי התנהלות מעין זו תגרום לפגיעה בתובעים.

בית המשפט קבע, כי מדובר במעגל בני המשפחה שלהם ניתנה זכות הבעת הדעה באשר לנתיחה, ומכאן שאין קושי לכללן במעגל הניזוקים הישירים כתוצאה מהפרת החובות הכרוכות בנתיחת הגופה. בית המשפט ציין, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות פסיקת פיצויים עונשיים. ברם, לצורך חישוב הפיצויים שיש לפסוק לבני משפחת המנוח יש לקחת בחשבון את ההתנהלות הפסולה של הנתבעים, בבחינת פיצויים מוגברים.

לאור כל האמור, החלט השופט כי על הנתבעים לפצות את בני משפחת המנוח בסכום כולל של 350,000 ש"ח.