צייר לי מסעדה איטלקית

הבטחתי לעורכת שלי שבשום כתבה על זכרון-יעקב ודומיה, סטייל נווה צדק, אני לא אשתמש בצמד המילים השחוק "עיירה ציורית". השאלה עכשיו היא, איך מתחמקים מזה? הרי נווה צדק באמת ציורית וזכרון יעקב באמת נראית כמו עיירה קטנה מלפני מאה ומשהו שנה. הרי כולכם מכירים את המקומות האלה ויודעים בדיוק על מה מדובר - סמטאות קטנות שמחביאות חנויות ובתי אוכל סודיים יותר או פחות, ארכיטקטורה נושנה וההיסטוריה שספוגה בכל אבן ואבן, שמעלה הרהורים על ימים יפים יותר ומרחיבה את הלב בכמה סנטימטרים טובים. ובכלל, כשחושבים על זה, זה שכולם יודעים על מה אני מדבר זו בעיה בפני עצמה, ואפילו יש לה שם: "מלכודות תיירים".

כשאני מטייל בחו"ל, הכלל לפיו אני בוחר מסעדות הוא להימנע ממקומות הומים מדי - אם כולם אוכלים שם, כנראה שהמליצו על זה באיזה מדריך ממוסחר - ולהיכנס למקומות בהם יושבים המקומיים. כך קרה בערב שבו נכנסנו לסאגזורה בזכרון יעקב. מבדיקה מוקדמת שעשינו גילינו שהמסעדה האיטלקית מוכרת מאוד בקרב הזכרונים ושהיא קיימת כבר מעל ל-12 שנה. נקודה נוספת לזכותה היא המיקום - היא לא יושבת על המדרחוב הראשי.

מוכנים לארוחה איטלקית שתזכיר לנו נשכחות מטיול באיטליה, נכנסנו לסאגזורה בערב קר והתיישבנו תחת תנור חימום אפקטיבי. בזמן שנמזגו להן שתי כוסות של יין נהדר מהסדרה האזורית של זכרון יעקב, רכס אדום (20 שקל לכוס, משתלם ביותר), התרשמנו מהמקום. עיצוב בסגנון דיינרי משהו בחלק הפנימי נפגש דרך שורת שולחנות עם רחוב, איך לומר, ציורי. מהר מאוד קיבלנו לשולחן לחם שום מיוחד ומושקע (18 שקל) שנכנס לתנור ברגע שהגענו ויצא ממנו היישר לשולחן. ריח המאפה הטרי העיד על אורגיית הבצקים והפסטות שעומדת להתחיל.

התחלנו עם פיצה אישית ועם סלט כפרי. על הנייר, הפיצות (24 שקל לאישית) לא נשמעות שונות מהסטנדרט, אבל בזכות התנור הקטן שרק מחכה לאפות את הבצק ולהמיס את הגבינה, הן יוצאות טעימות מאוד. הסלט הכפרי (46 שקל) היה מיוחד - חוץ מהירקות היו שם הרבה גרעינים קלויים מסוגים שונים וגם מאפים קטנים של גבינת צאן. מנה מרעננת במיוחד, גדולה ועשירה, שנתנה לנו אנרגיות להתמודד עם ערימות הפסטה שעתידות להגיע.

והן הגיעו. שלוש צלחות של פסטה: פטוצ'יני אלפרדו (43 שקל), פסטה פומדורו (44 שקל) וספגטי פסטו (43 שקל). הפומדורו, פטוצ'יני ברוטב עגבניות פיקנטי, היה נחמד, ולא הרבה יותר מזה. לעומת זאת, לגבי שתי הפסטות האחרות ניטש ויכוח סוער; זוגתי לשולחן טענה שהפטוצ'יני אלפרדו הוא אחד הטובים שאכלה. אני הסכמתי שהוא מצוין אבל לא יכולתי לתת לו את מלוא הקרדיט שהגיע לספגטי פסטו, שהיה ירוק ועסיסי. בכלל, לאחרונה אני נהנה יותר ויותר ממנות פסטה על בסיס שמן זית ולאו דווקא רטבים עתירי שמנת. יש בזה משהו מאוד מקומי וקליל.

כמובן שלא הסתייע בידינו לסיים את המנות ונעזרנו בלימונענע רעננה לשטוף את כל הפחמימות. אבל בדיוק כשזה קרה, קיבלנו מנה של סופלה שוקולד (30 שקל) שהגיע חם, כמובן, עם גלידת שוקולד לצידו וקצפת טריה מעל הכל. אז בעצם יצא ששטפנו את הלימונדה עם תועפות שוקולד בלגי.

אני אסיים בציטוט מהתפריט של סאגזורה שמתאר היטב את הערב שהעברנו במקום: "הטעם, הניחוח, האיכות, ההגשה והאירוח. ממנת הפתיחה ועד הקינוח, סאגזורה מגישה לכם ארוחה באהבה". וואלה נכון.