הוחמר עונשם של משספי גרון בקטטה

בית המשפט העליון קיבל (יום ב', 3.3.08) את ערעורה של פרקליטות המדינה על עונשם הקל של שני צעירים מנצרת שבגלל סכסוך על עניין של מה בכך תקפו אחרים ואף שיספו את גרונו של אחד מהם.

עונשו של אחד מהם, מוחמד ניג'ם הוחמר מ-4 וחצי שנות מאסר ל-6 שנים, ושל האחר, שהיה קטין בעת המעשה, הוכפל משנה וחצי ל-3 שנות מאסר.

מפסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת שהרשיע את השניים בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה בנסיבות מחמירות עולה כי בין ראיד זאהר, בעל מרכול בנצרת, לבין השניים נתגלע סכסוך על-רקע סירובו לאפשר לקטין להמשיך לקחת מוצרים מעסקו בלא לשלם את תמורתם. ב-29.12.06, בשעת לילה, הגיעו השניים למרכול, שבו שהו אותה עת לואי אשקר, פיראס ג'רג'ורה וואסים זהר. מוחמד, שהיה מזוין בסכין, ניגש ללואי וחתך את צווארו, ולאחר מכן הוא פנה לוואסים וגרם לו חבלות ופצעי חתך ודקירה בידו ובבטנו. במקביל, הכה הקטין את בעל המרכול ואת ואסים באגרופים ובעט בהם.

פרקליטות המדינה ערערה, באמצעות עו"ד מיכאל קרשן, לבית המשפט העליון על העונשים הקלים, ואילו הקטין ערער על הרשעתו כמבצע-בצוותא של דקירת לואי. לטענתו, לא ידע כי מוחמד נושא עמו סכין, ולא צפה את דקירתו המפתיעה של הקורבן, ועל כן גם לא היה יכול להגיב בזמן.

זרע הפורענות

השופטים אדמונד לוי, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן דחו את ערעורו של הקטין. בפסק הדין קבע השופט לוי כי לא היה פגם בקביעת בית המשפט המחוזי כי הקטין אינו מכחיש שראה את מוחמד דוקר את לואי, ולא זו בלבד שלא מחה על כך אלא הצטרף לתקיפה, מלמדת יותר מכל כי השימוש בסכין היה על דעתו.

לעומת זאת, התקבל ערעורה של הפרקליטות. וכך כתב השופט לוי:

"רבות נכתב בשנים האחרונות על נגע האלימות שפשה בחברה הישראלית, כאשר שימוש בסכינים הפך למעשה של יום-יום, וגם על בני הנעורים הוא לא פסח. פעם אחר פעם אנו נתקלים בעבריינים שבעילה של מה בכך שולפים כלי משחית אותם הם נוהגים לשאת עמם דרך קבע, ונועצים את להביהם בבשרם של יריביהם, גם כאשר ברורה להם הסכנה הכרוכה בכך לקורבנות. בפסיקתם, ניסו בתי המשפט לשדר מסר מרתיע לעבריינים בתחום זה, אולם נראה כי הוא לא נקלט או לא נקלט דיו. המשיבים הם דוגמה מובהקת לאותו זרע פורענות של אלימות גוברת, באשר במעשיהם הם גילו לעיני כל את הסכנה הנשקפת מהם לציבור. במיוחד נאמרים הדברים כלפי מוחמד שהוסיף לטעון כי לא היה כלל בזירה, וממילא לא הביע חרטה על מעשיו. בנסיבות אלו אנו סבורים כי מסר ההרתעה מחייב את קבלתו של ערעור המדינה, ואם יהיה בכך כדי להציל ולו נפש אחת, דיינו".