הצבי שהפך לצב

"מיטב הנוער לעבודה בדואר" - זה היה לשון סיסמת הפירסומת של דואר ישראל, שעשתה לה כנפיים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. וכמו שבאותם ימים נחשב נהג "אגד" לחתן הנכסף של כל נערה שהגיעה לפירקה - כך זכה גם עובד הדואר להכרה ולהוקרה רבה בקרב הציבור הרחב.

ימים אלה שחלפו - ככל הנראה לבלי שוב - מעוררים היום, לכל היותר, בת-צחוק אצל מי שנזכר בהם בערגה. גם על סמל "הצבי הדוהר", של דואר ישראל מאותם הימים, אבד, ככל הנראה, הכלח. לכל היותר הוא יכול היום רק לעורר גיחוך, שכן ברבות הימים הפך הצבי המהיר, למרבה הצער, לצב!

כשביקרתי אתמול באחד מסניפי הדואר באיזור-מגורי, ביקשתי לקנות בול-דואר למכתב רגיל, כדי שיעשה את דרכו מהרצליה לירושלים. "אתה רוצה שהמכתב יגיע ליעדו כבר למחרת?" - שאלה אותי פקידת האשנב, ובטרם עלה בידי להשיב לה דבר, מיהרה זו להפטיר לעומתי: "אם אכן תרצה, תצטרך להוסיף על ה-1.40 שקל-דמי המשלוח הרגילים - עוד שקל אחד נוסף".

תוספת שרירותית

למשמע הדברים תהיתי: הרי דואר ישראל מתחייב להעביר מכתב רגיל במרוצת יום אחד בלבד, ללא תשלום מיוחד, בתנאי שהמכתב משולשל לתיבת הדואר לפני השעה שבע בערב ביום שלפניו. כך גם מצויין, במפורש, על גבי תיבת הדואר. אז מדוע תוספת המחיר? - שאלתי לתומי, אלא שהפקידה סתמה, במשיכת כתפיים, ולא פירשה.

חקירה קצרה שערכנו העלתה כי יש, אומנם, דברים בגו. מסתבר כי דואר ישראל החליט להפוך, באורח שרירותי, את מבצע ההתחייבות השיגרתי למשהו הנחשב ל"שירות מיוחד", שעבורו צריך לגבות, מן הסתם, תוספת-מחיר - מה שעומד, בעצם, בסתירה להתחייבותו משכבר הימים. זאת ועוד: מי שאינו מוכן לעמוד בתשלום תוספת המחיר - ייאלץ להיתלות בחסדיו של דואר ישראל, כאשר המכתב עשוי, במקרה הטוב, להגיע, בכל זאת, ליעדו כבר למחרת, ובמקרה הרע - רק אחרי שבוע.

זה באמת מה שקרה למכתב הרגיל ששלחתי לפני שבועיים מתל אביב לחיפה: המכתב שולשל לתיבת הדואר ב-12 בחודש זה (פברואר) בשעה שתיים אחרי-הצהריים, והגיע ליעדו רק ב-19 בו. אבל, את שיא השיאים של משלוח איטי השיג, מן הסתם, מכתב שנשלח ב-12 בנובמבר האחרון מתל אביב לתל אביב. המכתב הגיע ליעדו רק ב-24 בפברואר!

מצבי לצב

גורלו של דואר רשום איננו שפיר הרבה יותר. מסתבר שמכתב רשום עלול לעשות את דרכו במשך שבוע ימים עד שיגיע ליעדו. מסתבר שהאחריות בהעברת מכתב כזה לא הולכת ברגל. היא כרוכה לא רק בתשלום מיוחד, אלא גם בשהות ארוכה למדי, שבה מעורב שליח מיוחד, המגיע במקום לתיבת הדואר - היישר הביתה. שרות הצבי המהיר הופך אז, באמת, לשרות של צב איטי.

אלא שבאחרונה, מתברר כי אפילו דואר רשום איננו ערובה לכך שהמכתב אכן יגיע ליעדו. דוורים לא מעטים מתדפקים על דלת ביתו של השכן כאשר הנמען איננו מצוי בבית, בהנחה שהמכתב כבר יימסר ליעדו מאוחר יותר, אלא שלא תמיד אכן כך מתרחשים הדברים. ויש גם דוורים הנוהגים, בהעדר בעל הבית, להדביק את פתק דבר הדואר הרשום על דלתו, וכאשר הדבק חלש מדי - הוא נשמט ומתגלגל ברוח והנמען כלל אינו יודע שמצפה לו בכלל מכתב כזה.

ובכל זאת, מכתב רשום עדיין בטוח יותר ממכתב רגיל. כי מסתבר שיש דוורים - בדרך כלל זמניים ומחליפים לעמיתיהם הקבועים - המתעצלים למלא את חובתם ושומטים מכתבים רגילים לכל אשר תשא אותם הרוח. בכך הם מנצלים את העובדה שמשלוח דואר רגיל אינו כרוך באחריות כלשהי כדי שיגיע ליעדו. בדרך כלל מתרחשים הדברים האלה בעת חופשותיהם של הדוורים הקבועים. ולא נותר לנו אלא לקונן: הצבי ישראל - על במותיך חלל.