יאללה, סולחה

מסיבות שלא זה המקום או הזמן לפרטן, לזינק הלכתי עם תמי. היא לא הייתה בתוכנית באותו יום בבוקר, והזינק לא היה התוכנית שלי לפיצוי על המסעדה התאילנדית שהזמנתי אותה אליה בזמנו, זו שבעקבותיה היא לא הולכת יותר למסעדות תאילנדיות. אבל קרה מה שקרה, וכשבשמונה בערב הבנתי שאין לי בעצם עם מי ללכת, ותמי בדיוק התקשרה, וכמו שאומרים, חיברתי אחד ועוד אחד, זה מה שיצא. אז קבענו, ובתשע הגענו לאחד המקומות היותר שמחים שהייתי בהם בזמן האחרון.

זה מתחיל בברמן, שעוד בטרם הספקתי להתיישב מול שתי הבחורות המעניינות מצדו השני של הבר, מזג לנו שני שוטים של וודקה אשכוליות שהכין בבקבוק קולה ריק. זה נחמד, באמת נחמד. לא להתקשקש יותר מדי סביב זה, אלא פשוט לתת לבן אדם לשתות משהו, ועוד על חשבון הבית. נראה לי שזה מה שהציל אותי מזעמה של תמי על זה שלקחתי אותה לפאב ולא למסעדה "שמגישים בה מנות שעולות כמו יום עבודה אבוד בעקבות הרעלת קיבה הנגרמת מאוכל תאילנדי מקולקל", ההגדרה שלה לאיך שהפיצוי צריך להיראות.

ההרגשה של השוט הזה היא בערך מה שהמקום הזה נותן בכלל. לא בחינם לרוע המזל, אבל הכי קרוב לזה שמצאתי במקום שגם כיף לאכול ולשבת בו. לא זכור לי איפה בפעם האחרונה הזמנתי ג'יימסון ב-28 שקל. ושוט ג'יימסון אמיתי, מלא. תמי, שכבר הייתה מרוככת קצת מהוודקה, התרככה עוד יותר עם כוס גדושה בגרסת הסאוור של ליקר תאנים (20 שקל). מה שריכך אותה סופית, מלבד הברמן, שמחמת הצניעות לא אוכל לחזור על דעתה עליו, היו המנות הראשונות. גם בעניין הזה המקום שבה את ליבנו. שיטת התמחור של הזינק מיועדת כולה לאפשר לך להרגיש שאתה יכול ליהנות מהערב ולהתחרט עליו רק פעם אחת, כשהשעון המעורר מצלצל בבוקר שאחרי. כלומר, לא בזמן שאתה מקבל את תדפיס העו"ש בבנק. איך זה עובד? פשוט מאד, התפריט מחולק לפי מחירים, מנות ב-25 שקל, מנות ב-28 שקל, וכך הלאה, עד למנות המגיעות לגבהים הבלתי ייאמנו של 43 שקל.

אנחנו לקחנו מנה יפה של פטה כבד עוף עם טוסטים וריבת בצל, וחציל גדול, אפוי ברוטב עגבניות ופרמזן, שניהם מקטגורית ה-28 שקל. והאמת? זה בדיוק האוכל שאני מצפה לו בפאב - טעים, משביע, עוזר לקלוט עוד שתייה, ולא פחות חשוב מזה, במחיר סביר. שלא במפתיע, לא היינו היחידים לגלות את יתרונות המקום. מה שכן הפתיע היה מגוון האנשים סביבנו: זוגות של סטודנטים, משפחה דתית שחגגה איזה אירוע, תיירים מאיפשהו קר ואלכוהולי באירופה, וכמה בחורות נאות שלמרבה הצער לא ברור לי מאיפה הן. כל אלה נראו שמחים מאד, על הבר, השולחנות והמרפסת הגדולה בחוץ.

בנקודה הזאת, ואחרי כוס גלנפידיך (45 שקל), תמי כבר סלחה לי על הכל, אבל אני החלטתי לנצל את השוונג כך שבסוף עוד יצא שהיא חייבת לי. הדרך ללבה של תמי ברורה ומוכרת: מתחילים בכבד, תרתי משמע, והלב כבר ייפתח. מה שהיא התחילה במנה הראשונה היא סיימה במנה העיקרית, מנה גדולה וטעימה של כבדי עוף ברוטב טריאקי מתקתק, על פירה תפוחי-אדמה. מה שנקרא, תרנגול כפרות. אני לקחתי סטייק אנטרקוט נאה במשקל 300 גרם, ברוטב פלפלת טוב. שתי המנות מקטגורית "אנחנו לא דופקים חשבון היום ומשתוללים כאילו אין מחר", או ליתר דיוק, 43 שקל.

בתירוץ של הסדרת העיכול ולהשלמת שלב ריצוי הכבד של תמי, הזמנו שנינו צינזאנו לבן (20 שקל), שאין לי מושג מה הוא עושה לקיבה, אבל למוח הוא בטוח עושה טוב. הברמן עוד המליץ לנו על פאי תפוחים עם גלידה (28 שקל) ואנחנו היינו מרוצים מכדי להגיד לא, ולא הצטערנו על זה.