גיל חובב - דוחובב

בין הביקורות הרבות שיש לכולנו להעביר על האומה האמריקנית, אחת הבולטות היא טעמה המזעזע בבחירת מיקום לערים: תראו איפה הם שמו את סן פרנסיסקו: בול על שבר ססמי, הגורם להחרבתה מדי פעם. ואיפה הם מיקמו את סיאטל? בנקודה הכי גשומה ביבשת (למעלה מ-300 ימי גשם בשנה!). דאלאס נמסה מחום, מיניאפוליס קופאת מקור, את ניו-יורק הם בנו על אי שצר מלהכיל את מידותיה, ואת בוסטון ושיקאגו באזורים בהם אתה לא יודע מה יותר מחריד: הקיץ החם והלח או החורף הקפוא. אכן, אומה תמוהה.

אבל לא שלנו יש זכות להתלונן: תראו את 'שילה', בר עם אוכל בתל אביב, שהמטבח שלו לא חדל להרשים ולהפליא: בהתחלה זה היה המקום הכי מעושן בתל אביב. נכנסת לשם כדי להתפעם מהאוכל וגילית שמרוב עשן סיגריות אתה לא מצליח להבחין בטעמים בכלל, וכשאתה מגיע הביתה אתה, הסוודר שלך והתסרוקת (למי שיש) מסריחים אפילו יותר מאחרי ביקור בג'ירף (וזה הישג אדיר). באו פרנסי האומה, מאה ועשרים חברי כנסת מקסימים ובעלי חזון, וחוקקו חוק המונע עישון במסעדות ובתי אוכל (מי אמר שהם נפלים? זה חוק דגול!). עכשיו אפשר סוף-סוף לבקר בשילה בלי לחשוש מהעשן.

אבל זהו, שמתברר שכלל המיקומים המחורבנים האמריקני עובד גם בשילה: נכון שכבר אין שם עשן, אבל מצד שני כבר אין שם חניה. סגרו את חניון הפשוש (אותו חניון מופלא במוסך דן שבו היית חונה בתוך חדרים, בקומה שנייה, על מרפסות ואפילו נוסע על גשרים רעועים ומטים לנפול) ועכשיו צפון תל אביב הפך למקום שבו כדי לחנות אתה לא רק צריך להפר את החוק ולדומם מנוע על אדום-לבן, אלא שומה עליך ממש לחנות לפקח עירוני על הזנב. תגידו, אתם שם באונסק"ו, כשהכרזתם על תל אביב כשכיית חמדה אדריכלית, לא יכולתם להכריז עליה גם כאזור אסון מוכר מבחינת חניה?!

מכל מקום, נגיד שמצאת חניה, נגיד שהפקחים בשביתה, נגיד שהחלטת שהדוח הוא חלק מעלות הבילוי או שפשוט הגעת במונית. האם עכשיו אפשר ליהנות מהאוכל של שילה? איפה! אתה נכנס למקום החמוד והשוקק הזה, ומגלה לזוועתך שמערכת השמע מנגנת בקולי קולות דיסק של הלהקה הצבאית של הטליבאן. תשמעו, אני בעד פלורליזם. מקובל עלי לגמרי שהאופנה הנוכחית מכתיבה שירים בערבית, אבל דחילכ - שירים של הטליבאן?!

טוב, עשיתי פרצוף מפחיד למלצרית, שבזכותו קרו נס וחצי: הנס היה שכיבו לחלוטין את הרמקולים בחלק המסעדה בו ישבתי ולכן הרעש במסעדה הפך מבלתי נסבל לגמרי למחריד בלבד. חצי הנס היה ששמו דיסק של אריס סאן. מה אני יגיד לכם, רטרו זה לפעמים יותר מביך ממצחיק. ועתה, הבה נדבר על האוכל, שהרי לשמו נתכנסנו.

שילה היא הפתעה סוכרייתית, נס צפון תל אביבי וחמד של מקום. האוכל בה טעים ויצירתי, ואמנם יש בו כשלים של מטבח קטן מדי שקופץ מעל הפופיק, אבל יותר מכך יש בו כישרון, יצירתיות ובעיקר מצוינות. קחו למשל מנה ראשונה חמודה של שרימפס על חומוס. כבר השילוב חמוד. אומנם החומוס לא ממש היה חומוס, הוא היה טחינה סמיכה מאוד שעליה פוזרו גרגרי חומוס, אבל המנה הייתה טעימה, נדיבה וכיפית ונזללה עד תומה. מנה ראשונה אחרת הייתה בורקס במילוי בשר, גרגרי חומוס וכוסברה והיא דווקא הייתה חלשה למדי ושמנונית (וגם הוגשה עם אותה טחינה גולמית שמתקראת בשילה חומוס), אבל מנה של טרטר אינטיאס התגלתה כשלמות והאפילה על כשלי הבורקס.

בעיקריות היה סטייק פילה נהדר, שהוגש לשולחן במחבת ברזל שחורה עם ירקות ורוטב והיה מנה נפלאה לשניים, והיה גם קלאב סנדביץ' עם סלט אבוקדו, חזה עוף ובייקון שהיה משובח גם הוא, ענקי ובעיקר - עשוי מלחם לבן פרוס. כמה נחמד לפגוש מעת לעת לחם לבן בעיר של אוכלי גרגרים ומכורות לקינואה.

לקינוח הוזמנה מנת גלידה מתוצרת בית. טעמים פשוטים של וניל, שוקולד-וויסקי (הוויסקי לא הורגש כלל) וחמאת בוטנים, איכות סבירה בהחלט ומלצרית חמודה שמגיעה לשולחן אחרי הקינוח עם בקבוק בחרובקה וצ'ייסרים כדי לעודד אותך לשתות משהו לסיום על חשבון הבית, וכשאתה מסרב, שותה את הבחרובקה בעצמה ("כדי לא להעליב את הבקבוק").

דווקא תפריט היינות של שילה מאכזב ומנסה לשדך לך יינות יוגב של בנימינה - לא היקב הכי מוצלח בעולם (והיקב המקפיד לירות לעצמו בשתי הברכיים עם הזוועה המוגשת במטוסי אל על תחת השם "יין של יקב בנימינה"). תפריט היין בכוסות של שילה טעון שיפור, שלא לומר שינוי מקיף. את מערכת השמע יש לפוצץ בפעולת טרור נועזת. אבל המטבח - המטבח ראוי לשבחים.

לסיכום: חמד של מקום. אחלה אוכל. לא לשכוח אטמי אוזניים.