תביעה נדחתה בשל התיישנותה בניו-יורק

שופט בית משפט השלום בתל אביב מנחם קליין דחה תביעה כספית להחזרת כספי השקעה שנעשתה בניו-יורק, לאחר שקבע כי על-פי הדין החל בניו-יורק, התביעה התיישנה. מדובר בתביעה שהגיש גרשון אייל נגד דוד עבדי. אייל חויב לשלם לעבדי הוצאו משפט ושכר טירחת עורך דין בסך 18,000 שקל.

מפסק הדין עולה, כי ב-1998 פנה דוד עבדי אל גרשון אייל בהצעה לשותפות בעסק לממכר כלי רכב בניו-יורק. לפי ההסכם היה על אייל לשלם לעבדי 100,000 דולר תמורת 45% מהמניות והוא יהיה זכאי ל-45% מרווחי העסק.

אייל שילם את הסכום אך עבדי לא מסר את המניות. אייל ניהל את העסק בלא דופי במשך יותר משנה וכל פעם שאל את עבדי על המניות, אך נדחה בתשובות לא ברורות. אייל טען כי עבדי לא עמד בהסכם ודרש מעבדי להחזיר את הכסף.

באוגוסט 1999 סוכם ביניהם שאייל יעזוב את העסק ועבדי ישיב לו את כספו. אייל עזב בספטמבר 1999 ובנובמבר העביר לו עבדי 50,000 דולר בלבד. כל דרישותיו של אייל להחזרת שאר כספו לא נענו.

לפיכך הגיש בסוף 2004 לבית משפט השלום בתל אביב תביעה על סך 283,766 שקל, שהם 50,000 דולר כשוויים אז, בצירוף ריבית והצמדה, ועוד 56,753 שקל פיצויים על הפרת ההסכם.

בניו-יורק מעבירים מניות פיזית

עבדי הכחיש את טענותיו של אייל מכל וכל. הוא טען כי השותפות של אייל בעסק הייתה מלאה, גם לרווחים וגם להפסדים. לטענתו, מרגע שהתחיל אייל לעבוד כמנהל המגרש, העסק החל להפסיד כספים במהירות. את ההפסדים קיזז מסכום ההשקעה שהשקיע בעת כניסתו לעסק. לפיכך, החזיר עבאדי לאייל 50,000 דולר.

לעניין הטענה כי עבדי לא עמד בהסכם שנחתם בין הצדדים כאשר לא העביר לידי אייל את המניות בחברות, ציין עבאדי כי אין בטענה זו ממש, שכן להבדיל מהדין הישראלי, בעל מניות במדינת ניו-יורק הוא מי שמחזיק פיזית במניות עצמן (למוכ"ז). העברת המניות מתבצעת פיזית לאחר שמעביר המניות חותם על גבן ומוסר אותן לידי המקבל. וכך גם נעשה בין עבדי לאייל. לאחר שעבדי העביר פיזית את המניות לידי אייל הרי אייל הוא בעל החברה.

אייל ביקש לדון בתביעה לפי הדין הזר של מדינת ניו-יורק ולא לפי הדין הישראלי. בפסק דינו החליט השופט קליין לקבל את בקשת אייל. השופט ציין כי הסכום נקבע בדולרים, שפת החוזה הייתה אנגלית, מקום מגוריהם של הצדדים באותה עת היה בניו-יורק. כל אלה מלמדים כי על החוזה יש להחיל את דין מדינת ניו-יורק - ארה"ב.

עקב החלת הדין הזר, טען עבדי כי התביעה התיישנה. הדין של מדינת ניו-יורק קובע תקופת התיישנות חלופית של שנה אחת או של שש שנים. אם כך ואם כך - התיישנה התביעה. שנית, על-פי הדין במדינת ניו-יורק, עצם מסירת המניות לידיו של אייל מהווה עמידה בחוזה ואין כל צורך "ברישום" העברת המניות, כמו בישראל.

הדין בניו-יורק

עבדי הצביע במשפט על תצהיר של אייל שבו אמר: "יודגש כי סיכמנו בשיחה מיום 16.04.98 כי הנתבע ישיב לי את כספי השקעה בסך 100,000 דולר. מיום זה מתחילה להיספר למעשה גם תקופת ההתיישנות של תביעתי." עבדי גם צירף חוות דעת מומחה לעניין דין מדינת ניו-יורק, עוה"ד מיכאל טפלו, שהבהיר כי תקופת ההתיישנות לעניין דומה הוא שש שנים. לחלופין, הבהיר כי כאשר מדובר בתביעה לסכום כספי קצוב, תקופת ההתיישנות היא שנה אחת בלבד ומתחילה עם הדרישה הראשונה לתשלום או החזר הסכום.

בעניין זה העלה אייל הטענה כי לפי דין ניו-יורק, תקופת ההתיישנות מוקפאת כאשר הנתבע עוזב את שטח המדינה או נותר בה תחת שם בדוי. כאשר מדובר בנסיבות כאלו, תקופת ההתיישנות של שש השנים מוקפאת עד לחזרתו של הנתבע לתחומי המדינה. אבל השופט קליין קיבל את חוות דעת המומחה כי אין כל נפקות לחריג זה כאשר שני הצדדים אינם יושבים במדינת ניו-יורק, ועל אחת כמה וכמה כאשר התביעה כלל לא מוגשת בתחומי המדינה.

לפיכך, פסק השופט כי דין הטענה שהתביעה התיישנה להתקבל, שכן גם אייל אישר כי תקופת ההתיישנות החלה באפריל 1998, יותר משש שנים לפני הגשת התביעה.