רואה חשבון נענש על הטרדה מינית בלא הרשעה

שופטת בית משפט השלום בתל אביב, דורית רייך שפירא, ביטלה (יום ג', 12.2.08) את הרשעתו של רואה חשבון, דוד גולדברג, בן 52, בפלילים, על הטרדה מילולית מינית של שתיים ממזכירותיו, והסתפקה בהענשתו ב-250 שעות לתועלת הציבור ובהעמדתו למבחן לשנה וחצי.

השופטת הסבירה כי הגיעה למסקנה כי הנזק שייגרם לגולדברג עקב הותרת ההרשעה על כנה, עולה על הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי במיצוי הדין. גולדברג הורשע במשפטו לפי חוק הטרדה מינית, אך סנגורו, עו"ד דרור מקרין, עתר לבטל את ההרשעה. בהסכמת התביעה התבקש שירות המבחן להכין תסקיר על השפעת הרשעה.

שירות המבחן הדגיש בתסקירו את עברו הנקי של גולדברג, השכלתו האקדמית, העובדה שהוא סגן נשיא לשכת רואה חשבון, מרצה בכמה מוסדות אקדמאיים ושותף במשרד גדול. השירות קבע כי התלונות נגדו, פרסום העמדתו לדין והרשעתו, השפיעו על גולדברג, פגעו בו והביאו אותו להתגייס להליך טיפולי, תוך נכונות כנה לעריכת שינוי. הוא פנה מיוזמתו לפסיכולוגית קלינית-רפואית, ד"ר נועה ברק, שערכה חוות דעת כתובה. הטיפול הביא אותו לתובנה, שעל-רקע דרישותיו למצוינות מעצמו ומאחרים, לרבות המזכירות, לא הצליח לשלוט בכעסים, התנהג באופן פוגע לכפופים לו וכנראה שגם אמר למזכירות דברים המתייחסים למיניותן, שעליהם הביע חרטה וצער. שירות המבחן התרשם, שהעבירות חריגות להתנהגותו של הנאשם בתחום המיני. כמו-כן לא צפה שהעבירות יישנו, לנוכח הלקחים שהפיק גולדברג.

התביעה: חרטה לא אמיתית

התביעה טענה כי שירות המבחן נתן משקל רב מאוד לנאשם ולמצוקותיו, עד כי נוצר רושם שהוא הקורבן ולא המתלוננות. לדעתה, החרטה שהביע גולדברג איננה כנה ואמיתית. לפיכך, ביקשה לא לשנות את הכרעת הדין ולגזור על גולדברג מאסר, חלקו בעבודות שירות, והשאר על תנאי, וכן לפצות את המתלוננות.

בגזר הדין דחתה השופטת רייך שפירא את טענת גולדברג שלא ידע מהם הדברים היוצאים מפיו ולא הבין עד כמה קשות הפגיעות שפגע במתלוננות. "הוברר מעל לכל ספק, שהנאשם ראה המתלוננות בעלבונן וכאבן וליבו לא התרכך", כתבה השופטת. עם זאת, קיבלה את חוות הדעת המקצועיות שלפיהן גולדברג פגע וחזר ופגע במתלוננות משום שלא הצליח לרסן את עצמו.

בהחלטתה לבטל את ההרשעה הביאה בחשבון את העובדה שההליך הפלילי וההרשעה הביאו את גולדברג להפנמת הצורך בטיפול, והוא אף החל לקבלו, את המחילה שמחלו לו המתלוננות ואת הסכמתן שאין לפגוע בו יותר, את הצער והחרטה שהביע עד כדי פריצה בבכי בבית המשפט, ואת האינטרס הציבורי בשיקומו.