וזאת בסך-הכל עונה שניה שלו כמאמן ראשי

הגיע הזמן לפרגן לדן שמיר גם בפומבי. התחושה היא, שברגעים הקשים של הפועל ירושלים כל הטענות והביקורות מופנות אליו, וברגעים הטובים של הקבוצה השחקנים הם הגיבורים. פעם זה חג'ג', פעם זה פניני, פעם זה ארנולד, פעם זה באוורס, אבל את דן שמיר מזכירים בעיקר בהקשרים של טעויות בבחירת זרים, או אחריות לתבוסות ב-53 הפרש בקאזאן או ב-28 הפרש בזאדאר במסגרת גביע יול"ב.

הוא לא יוצא דופן. זה פשוט הקטע המזופת של להיות מאמן. רק אחרי שמאמן משיג שנים של יציבות והצלחות אנשים נזכרים שגם הוא קיים ועומד מאחורי ההצלחה, ולא רק שחקנים. הרזומה של שמיר פשוט קצר מכדי שאנשים באמת יתנו לו כבוד, אבל הוא משחק אותה: שנה שניה בלבד כמאמן ראשי באיזושהי קבוצה, באיזושהי שכבת גיל, ומאחוריו זכייה בגביע המדינה, הפסד אכזרי בגמר הפיינל פור והערב עוד משחק גמר. לפני פחות משבוע האיש חגג 33. צעיר אפילו מעודד קטש. עד הפועל ירושלים, הוא לא אימן בוגרים, אפילו בליגה א'.

קטש היה שחקן גדול, אבל ישנם ספקות לגבי מחויבותו ורצונו להישאר בתחום האימון לאורך שנים. אצל שמיר לא. האיש אומנם לא היה שחקן בשום קבוצה בוגרת, אבל הוא כאן כדי להישאר. הוא מאלה שמוחם קודח מכדורסל. ממרום שנות סקאוטינג וצפייה אינטנסיבית בקלטות של משחקים ושחקנים, בעיקר כשעבד במכבי ת"א אבל גם כיום, הדביקו לו את תדמית המאמן שלא יכול להצליח בלי להסתובב עם מחשב צמוד. אז הדביקו.

מול שמיר עומד הערב צביקה שרף, מאמן נבחרת ישראל. האיש שייך לדור אחר לגמרי, זה של מולי קצורין, אפי בירנבוים, פיני גרשון. שמות שעשו הרבה מאוד דברים והגיעו להמון הישגים בכדורסל. לפחות על-פי ההספק של שמיר בשנה וחצי שלו בירושלים (ובעצם, גם בתקופה רווית התארים שלו במכבי ת"א), יש סיכוי שגם הוא יימנה יום אחד עם החבורה הזו. האיש רק התחיל. עוזרת לו מאוד, כפי שדני קליין הגדיר השבוע, הסביבה הנינוחה והלא מאיימת שבה הוא עובד. יש אומנם אפס-אנד-דאונס לאורך הדרך, יש טעויות, אבל שמיר שם בזמן הנכון ובמקום הנכון. הוא והפועל ירושלים.

הסיפור של שמיר לא ייחודי. ישנם הרבה מאמנים שהתחילו לאמן בגיל צעיר מאוד, וכל הארבעה שהוזכרו קודם הם דוגמה טובה. אף אחד מהם לא היה שחקן מצליח וכולם פרשו בגיל צעיר. שמיר אפילו לזה לא הגיע, ודי מהר הבין שאימון הוא הייעוד שלו. בהקשר הזה אפשר להוסיף אליהם גם את האורים ותומים של הכדורסל האירופי בעשור האחרון, האיטלקי אטורה מסינה והסרבי ז'ליקו אוברדוביץ', בהבדל אחד: אוברדוביץ' גם היה שחקן מצוין.

מסינה זכה בגביע אירופה למחזיקות גביע עם וירטוס בולוניה כמאמן, כשהיה בן 31. באותה שנה הוא הניף גם את הגביע האיטלקי. אוברדוביץ' זכה בגיל 32 בגביע אירופה לאלופות עם פרטיזן בלגרד, והוסיף גם את הדאבל בסרביה. גם שרף, אגב, הוביל את מכבי ת"א לדאבל בישראל כשהוא בן 32 בלבד.

אז שמיר לא זכה בתואר יבשתי כמאמן ראשי (אם כי כחבר בצוות המקצועי של מכבי ת"א דווקא כן), ולהשוות אותו למאמנים הגדולים באירופה יהיה מוגזם בשלב הזה ואולי תמיד, אבל הדרך היא דרך, היעדים מושגים בזה אחר זה ולפעמים גם המטרות. אחת מהן, גביע המדינה לשנת 2008, עומדת ממש בפתח. אם ישיג הערב זכייה שנייה ברציפות בגביע עם הקבוצה שאינה מספר אחת בישראל, זה ייחשב לאחת ההצלחות הגדולות ביותר של מאמן במסגרת המקומית.

ירושלים כבר זכתה בעבר בשני גביעים שנה אחר שנה. זה קרה ב-1996 וב-1997, אבל אז המאמנים היו שונים. בפעם הראשונה זה היה פיני גרשון ובשנה שאחריה גדי קידר. מי שעמד מולם בצד של מכבי ת"א והפסיד היה צביקה שרף, שיתייצב שוב מול ירושלים גם הערב.

מאז ועד העונה לא חזר לאמן שרף במכבי ת"א ולמרות מאזן מושלם מרגע שהחליף את עודד קטש גם הוא ירגיש, ודאי, את גודל הלחץ, כשיעלה לפרקט והפלאש-בקים לא יתנו לו מנוח. שמיר יהיה שם לנסות ולנצל את זה. אולי גם יצליח.