למשה ריינפלד

ו ר ד י ז י ל ר _________________ רחוב מנדלי 5
שופט (בדימוס) ירושלים 92147
טלפון 5666728

לכבוד
פרופ' דניאל פרידמן
שר המשפטים
משרד המשפטים
י ר ו ש ל י ם

אדוני השר,

במכתבך אלי מיום 12.12.07 ביקשתני שאמליץ בפניך, כמי שלא היתה לו זיקת קשר לטיפול בפרשת רמון, "מהם הצעדים אשר ראוי לנקוט ..." בעקבות "הדו"ח שהוגש ביום 12.7.07 על-ידי כב' השופט (בדימוס) שלום ברנר (להלן: דו"ח ברנר)" ובעקבות "השאלות הנוספות שהתעוררו בפרשה זו".

למכתבך צרפת העתקים מפסק הדין שניתן במשפטו של חיים רמון, מדו"ח ברנר, ממכתבך מיום 31.5.07 לכב' השופט (בדימוס) שלום ברנר (להלן: השופט ברנר) בו הצעת לו לפעול כוועדת בדיקה לפי סעיף 8 א' לחוק הממשלה תשס"א-2001 (להלן: חוק הממשלה), מתשובתו למכתב זה, בו הוא דחה הצעה זו, ממכתבו אליך של פרקליט המדינה דאז מיום 2.9.07, ומפנייתו אליך של עו"ד נבות תל-צור מיום 9.9.07.

עוד בטרם עיינתי בכל אלו סברתי שטוב יהיה אם יעמדו לנגד עיני, בנוסף לחומר שהעברת אלי, גם פרוטוקולים מדיוני בית המשפט במשפט רמון, פרוטוקולים מהדיונים שהתקיימו בפני השופט ברנר, הודעות שנגבו על-ידי המשטרה בפרשת רמון, וחומר רלוונטי אחר, ככל שיש כזה. פניתי אליך (באמצעות העוזר שלך) בעניין זה, ובעקבות כך הועבר אלי חלק מהחומר שנתבקש על ידי. אינני יודע כמובן מה כלול במה שלא הועבר אלי, ואולם לאחר שעברתי על כל מה שהועבר אלי, נחה דעתי שדי בו כדי להשיב לפנייתך אלי.

במכתבו האמור של עו"ד נבות תל-צור, בא-כוח השר חיים רמון (להלן: רמון), הוא מעלה טענות, תלונות והשגות שכולן נסובות על הדרך והאופן בהם התנהלו והתנהגו רשויות החקירה והתביעה במהלך החקירה שהתנהלה נגד רמון ובמהלך ההליכים המשפטיים שנפתחו בעקבות חקירה זו (להלן: 'טענות רמון'). חלק מטענותיו נבדקו על-ידי השופט ברנר, ואולם חלק אחר לא נבדק כלל או לא נבדק בצורה מספקת. כיוון שכך, כך סבורים רמון ופרקליטיו, ראוי להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את 'טענות רמון' ואת הנלווה אליהן, תסיק מסקנות ותמליץ המלצות.

הצורך וההצדקה להקמת ועדת חקירה נובע, לדברי רמון ופרקליטיו, מהממצאים החמורים של דו"ח ברנר, שלפיהם, בין השאר, "חקירת השר רמון התנהלה ברשלנות רבתי, והדברים נכונים שבעתיים כשהממצאים מתייחסים לראשי היחידה הארצית לחקירות הונאה (להלן: יאח"ה), שהיא יחידת העילית של משטרת ישראל, וכי במוקד החקירה שנוהלה על ידה עמד שר משפטים מכהן, על כל המשמעויות שדבר זה טומן בחובו" (ההדגשות כאן ובהמשך - שלי, ו.ז.). עוד נאמר בפנייתם הנ"ל של רמון ופרקליטיו, ש"חקירה רחבה וממצה יותר דרושה לא רק על מנת לשקם את אמון הציבור ברשויות האכיפה, אלא גם לשם בחינה או הפרכה של החשש שנעברו בחקירת השר רמון עבירות, בין מתוך להיטות יתר ... בין בזדון ובין ברשלנות רבתי ... למותר לציין כי מעבר לפן האישי ולחשיבות שאנו מייחסים לחקר האמת ... אין להקל ראש גם באינטרס הציבורי ...".

לצורך בחינת הדברים עברתי על כל פרוטוקולי הדיונים של בית המשפט ושל השופט ברנר, ככל שהם הועברו אלי, כמו גם על החומר האחר שנלווה אליהם. עברתי כמובן גם על דו"ח ברנר ועל הכרעת הדין במשפט רמון.

לאחר עיון בכל אלו התחוור לי שבחינת הסוגיות והסקת המסקנות בסוגיות נשוא פנייתך אלי לא תובנה במלואן מבלי שישולב בהן חלק מהחומר העובדתי הרלוונטי. צורך זה, שאי אפשר בלתו, משליך על נפחו הכמותי של נייר זה.

א. כ ל ל י

בבסיס פנייתך אלי ניצבת פרשת המעשה המגונה בו הורשע רמון, שהיה בזמן הרלוונטי שר המשפטים. ביום 12.7.06, בעוד הקבינט הביטחוני עומד להתכנס ולדון בשאלת מתקפת החיזבאללה שבה נהרגו מספר חיילים ונחטפו שניים אחרים, ניסה רמון לנשק קצינה שהיתה באותו מקום בתפקיד. לפי הנטען אז, הוא החדיר את לשונו לפיה למשך זמן קצר (כשנייה או שתיים) ואולם לא יסף, נוכח התנגדותה של הקצינה.

בעקבות ארוע זה נפתחה חקירה משטרתית, שהבשילה לכדי כתב אישום בשל מעשה מגונה ללא הסכמה (עבירה לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין התשל"ז-1977) שהוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב, ב-ת.פ. ת"א/06/ 5461. ביום 31.1.07 ניתנה בהליך זה הכרעת-דין שבה הורשע רמון בעבירה שיוחסה לו. מאוחר יותר ניתן גזר-דין וגם נקבע שהמעשה שבגינו הוא הורשע אינו נגוע בקלון.

היום אין עוד חולק שחלק מההליכים שננקטו נגד רמון, החל משלב החקירה המשטרתית ואילך, היו נגועים באי-תקינות, שגרמה, לפחות בחלקה, אליבא דרבים וביניהם בין המשפט, לפגיעה ברמון וביכולתו לתכנן ולנהל את הגנתו תוך ניצול מלוא זכויותיו, ותוך שהוא מצויד במלוא המידע הרלוונטי שהיה בידי רשויות החקירה והתביעה, ושהיה עליהם למסרו לו.

החשד לקיומה של אי-תקינות עלה עוד בתקופה בה התנהל ההליך הפלילי. בעקבות כך נעשו פניות והוגשו בקשות על-ידי רמון ופרקליטיו לגורמי תביעה שונים. פניות אלו הניבו אמנם את חשיפתו בפני רמון של חומר חקירה שקודם לכן לא נחשף בפניו, ואולם היה זה בשלב שלאחר חקירתה של המתלוננת, כולל חקירתה הנגדית. תיקון חלקי בלבד של פגיעה זו בא משניתנה לרמון אפשרות לחקור, בשלב מאוחר מאוד ובמסגרת עדות הזמה, את המתלוננת פעם נוספת, ואולם ברור שדינמיקת החקירה נפגעה כשנשללה מרמון היכולת לשלב את נתוני חומר החקירה בחקירה הנגדית של המתלוננת.

בית המשפט קבע שאי-חשיפת החומר פגעה בזכויות רמון. גם השופט ברנר אמר במהלך אחד הדיונים בפניו שכמי שהיה עשרים שנה סנגור פלילי, הוא יכול לומר ש"... לו כל החומר הזה היה בפני הסנגורים בשלב מוקדם, הם יכלו לעשות הרבה יותר מאשר יכלו לעשות כשקוראים לה פעם שניה. אחרי שהיא עברה את כל החקירה שכנגד, היא כבר התנסתה בדוכן העדים ...", וגם היתה מודעת לכל העדויות (ישיבת יום 27.5.07, עמ' 192).

בדיקת המחדלים, סיבתם וגורמיהם, נדחתה על-ידי רשויות החקירה והתביעה עד תום הליכי המשפט. כפי שיתברר להלן, "התחייבו" רשויות החקירה בפני בית המשפט שתיעשה חקירה לעומק של השיבושים וגורמיהם. אכן, כשנסתיימו ההליכים המשפטיים חברו יחדיו פניות מצד רמון ופרקליטיו, ורצון ונכונות מצד היועץ המשפטי לממשלה, לבדוק את שארע, והם הביאו להקמת מנגנון עליו הוטל לבחון חלק מאי התקינות שנטענה על-ידי רמון ופרקליטיו.

ביום 22.1.07 פנה היועץ המשפטי לממשלה, על דעת מפכ"ל המשטרה, לשופט ברנר במכתב בו נתבקש האחרון "לבדוק את תהליכי ההעברה להגנה של תוצרי האזנת הסתר, שהיוו חלק מחומר חקירה בתיק הנדון, והסיבות בעטיין חלק מהחומר לא הועבר במועד, ולגבש ממצאים ומסקנות, וכן המלצות ככל שתמצא לנכון". הצורך בבדיקה כזו בא, כאמור במכתב זה, בין השאר, משום ש"הועלו על-ידי באי-כוחו של חה"כ רמון טענות על כי הוסתרו מהם ... תוצרי האזנות סתר שבנדון המהווים חומר חקירה בתיק".

'טענות רמון', כפי שמצאו ביטוי במכתבי פרקליטיו אליך, וכפי שהם מצאו ביטוי בטענותיהם בפני השופט ברנר, התייחסו בחלק גדול שלהן להיבטים שהשופט ברנר סבר שהם מעבר לכלול בכתב המינוי שניתן לו, ולכן הוא לא עסק בהן. פרקליטי רמון מבקשים בפנייתם אליך שהבדיקה שתיעשה תכלול גם את 'טענות רמון' שלא נבחנו כלל על-ידי השופט ברנר, גם את אלו שנבחנו מבלי שהחקירה בהן מוצתה, זאת נוכח העובדה שהשופט ברנר לא צויד בכוחות חקירה אפקטיביים המוענקים לוועדת חקירה ממלכתית או לוועדת בדיקה לפי סעיף 8 א' לחוק הממשלה.

הטענה העיקרית של רמון מתייחסת לאי-חשיפתו בפניו של תוכן האזנות סתר אחדות. חרף היותו של נושא זה ראש וראשון לטענותיו המהותיות של רמון, לא אפתח בו, אלא אציג את הדברים כסדרם הכרונולוגי ואתייחס תחילה להאזנות שנעשו בטרם ניתן היתר לביצוע האזנות סתר.

ב. העילה לבקשת המדינה ליתן היתר להאזנות סתר; האזנות סתר בטרם ניתן היתר¬

היום אין עוד חולק שהקצינה המתלוננת (להלן: המתלוננת) הופתעה ולא הסכימה, גם לא הבינה את פשר נסיון הנשיקה של רמון. היא חשה נפגעת ונעלבת עד עמקי נשמתה הן בסמוך לאחר מעשה והן בהמשך.

חרף זאת היא היתה נחרצת בדעתה שלא להתלונן על שעשה רמון. מוצא לפרץ הרגשות מצאה המתלוננת בשיחות שקיימה עם חברים ומקורבים שונים שלה. בשיחות אלו היא הדגישה בצורה ברורה וחדה את כוונתה שלא להגיש תלונה. לכל בני-שיחה היא הפנתה בקשה נמרצת שלא לספר את דבר הארוע לאיש.

אחת מנמעני שיחות אלו, אולי העיקרית שבהם, היתה חברתה, שהיתה גם מפקדת שלה, ליעד שמה. זו הכירה מקשרי עבודה קודמים את ניצב דנינו, ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה (להלן: דנינו). היא "התייעצה-סיפרה" לו את אשר ארע, והלה התייחס לכך (כפי שאמר לליעד) כאל ארוע שחובה עליו לטפל בו במסגרת תפקידו.

יום לאחר-מכן, והיה זה יום חמישי בשבוע (20.7.06), הורה דנינו להאזין לעמדת האזנה שפעלה אז ושנועדה לקלוט את שיחותיה של שולה זקן, ראש לשכת ראש הממשלה. עמדה זו פעלה מכוח צו בית-משפט שניתן במסגרת חקירת חשד בנושא אחר, שהיה אז חסוי ואולם היום הוא ידוע כקשור לפרשיית ראשי רשויות המס. ההאזנה אותה הורה דנינו לבצע, היתה, כמשתקף מזכרון-דברים שנכתב ב-23.7.06 על-ידי תת-ניצב מירי גולן (להלן: גולן), שעמדה אז בראש יאח"ה במשטרה, חשד להטרדת חיילת על-ידי שר. זהותו של השר לא היתה ידועה אז לדנינו.

למחרת, שהיה יום ששי בשבוע, 21.7.06, נפגשו דנינו, גולן, סנ"צ ערן קמין (להלן: קמין) ואנשי משטרה ופרקליטות אחרים אצל פרקליט המדינה דאז, לדיון בנושא החשד למעשה המגונה. בדיון זה "הוחלט" על ביצוע האזנת סתר בחשד של הדחה בחקירה (ולא בנושא של מעשה מגונה) שנעשתה על-ידי גב' שולה זקן. לא נערך פרוטוקול מסודר מדיון זה, להבדיל מרישום סתמי ולא מלא. מרישום זה לא ניתן ללמוד מה היו מלוא הנתונים שהוצגו על-ידי המשטרה בפני משתתפי הדיון על חשד ההדחה, על-ידי מי הם הוצגו, על בסיס אילו מהם נתקבלה ההחלטה לבצע האזנת סתר בנושא הדחה בחקירה, ומי היו אמורים להיות מואזני האזנת הסתר.

גולן סיפרה לשופט ברנר, במסגרת ה"שיחה" שנערכה עמה (עמ' 25 ו-26 לפרוטוקול ישיבת יום 28.5.07) שהדיון אצל פרקליט המדינה היה ארוך, רציני ומעמיק, וכי הופעל שיקול דעת מאוד רציני. אני עצמי לא מצאתי בכתובים (ובכלל זה בעדויות בית המשפט וב"שיחות" אצל השופט ברנר) פרטים על תוכן הדיונים.

סביר להניח שרישום ו/או עדות על-כך, אילו היו כאלו, היו מלמדים מה בדיוק גרם לשינוי שחל בגישת המטפלים בדבר, כשיום קודם לכן הם תדרכו את מאזיני עמדת ההאזנה לשיחותיה של שולה זקן להאזין לשיחות בנושא הטרדה מינית, ולמחרת היום הוחלט על האזנה בחשד להדחה בחקירה.

מהחומר שהועבר אלי עולה שהיו שני עוגנים עליהם ביססה המשטרה את החשד להדחה בחקירה, האחד גלוי וידוע לנו, והאחד חסוי בפנינו עד עצם היום הזה. העילה הגלויה מתייחסת למספר שורות ממכתב פרידה שכתבה המתלוננת לליעד בכתב-יד ביום 19.7.06. היא כותבת שם על החלטתה לא להגיש תלונה. בלשונה היא: "... את הסיפור הזה אני ייקח (!) אתי לקבר. אני יסגור (!) את הסיפור הזה עם שולה ונקבור את זה פה בין 4 קירות".

קשה לומר שממכתב זה עולה חשד שהיה נסיון להדחת המתלוננת. אכן, כשהעיד קמין שאחד מעוגני החשד שהצדיקו האזנת סתר הם דברים אלו, הוא נשאל על-ידי בית המשפט: "מה המיוחד במכתב זה, זה שהיא סירבה להתלונן לא היה בכך שום דבר חריג בעבירות מסוג זה". עובדה ידועה היא שנפגעות תקיפה מינית נמנעות, ולפחות מהססות, מהגשת תלונה למשטרה. התנהגות המתלוננת לא רק שלא חרגה מכך, אלא שהיא הסבירה שהימנעותה מהגשת תלונה נעוצה ברצון שלא להיקלע למערבולת תקשורתית ואחרת. הודעת ליעד ודבריה חיזקו עובדה זו. לא הדחה היתה הסיבה שנחזתה לאי-הגשת תלונה. דנינו עצמו כתב בזכרון הדברים שרשם ב-18.7.06, לאחר שיחתו עם ליעד, שזו אמרה לו שהמתלוננת השביעה אותה לא רק לא להתלונן אלא "לא לספר לאף אחד כי היא לא רוצה להיפגע, והיא רוצה לשכוח מכל העניין".

איננו יודעים מה היה עוגן החשד החסוי, ואולם מהקשרים שונים של דברים שנאמרו על-ידי אנשי משטרה ניתן להסיק שעוגן זה מבוסס על האזנת הסתר שנעשתה לשיחותיה של שולה זקן.

בעקבות ההחלטה שנפלה בישיבת יום 21.7.06 אצל פרקליט המדינה פנו אנשי המשטרה בערבו של אותו יום ששי לכב' השופט א. גורן בביתו, וביקשו היתר לביצוע האזנות סתר לשולה זקן, למתלוננת ולליעד. חרף העובדה שהחלטת ההאזנה בישיבה אצל פרקליט המדינה התייחסה להגשת בקשות להאזנת סתר בעילת הדחה בלבד, נרשם בכל אחת משלוש הבקשות שהוגשו לנשיא א. גורן שהחשד בגינו מבוקשות ההאזנות הוא "הדחה בחקירה ... ומעשה מגונה ...".

חוק האזנת סתר תשל"ט-1979 (להלן: חוק האזנת סתר) הסמיך בסעיף 6 (א) שלו נשיא בית-משפט מחוזי או סגנו "להתיר ... האזנת סתר כשהדבר דרוש לגילוי, לחקירה או למניעה של עבירת פשע ...". האזנת בחשד של ביצוע עבירה שאיננה פשע אסורה בהאזנת סתר, בין כשמבצע ההאזנה מבקש "לתפוס טרמפ" על האזנה לגיטימית בעניין אחר, בין כשהוא מבקש ל"תפוס טרמפ" על בקשה למתן היתר להאזנה הנסמכת על חשד לביצוע עבירת פשע.

הדחה בחקירה (סעיף 245 (א) לחוק העונשין) היא עבירה מסוג פשע, והיא יכולה לכן לשמש עילה להאזנת סתר. לא כן עבירה של מעשה מגונה, שהיא עוון בלבד. פועל יוצא מכך הוא שלא ניתן היה לבסס בקשה להאזנת סתר על חשד בעבירה של מעשה מגונה. מאותה סיבה לא ניתן היה להאזין לשיחותיה של שולה זקן, כשעילת ההאזנה היא הטרדה. הוראתו של דנינו להאזין בעילה זו נגועה אפוא בשתיים: א. מתן הוראה להאזין ללא היתר כלשהו; ב. עילת האזנה שאיננה מאפשרת מתן צו להאזנה, אפילו היתה מוגשת לבית המשפט בקשה.

דו"ח ברנר מזכיר, אמנם, את ההוראה שנתן דנינו "לתפוס טרמפ" על האזנה לשולה זקן בשל חשד לעבירת עוון (מעשה מגונה), ואולם מבהיר בסעיף 56 שלו ש"אינני מתייחס להאזנות הסתר שנעשו ביוזמתו של ניצב דנינו מבלי שקדם להן היתר כחוק ... מפני שמעשה זה איננו נמצא בגדר הבירור שקיבלתי על עצמי לעשות", וכן, ובזה העיקר, כי "משניתן הכשר בדיעבד כמוהו כהרשאה מלכתחילה".

לשאלת היקף ההסמכה שניתנה לשופט ברנר כפי שהוא ראה אותה, אתייחס להלן בנפרד. אשר להכשר בדיעבד, אכן אנשי המשטרה טענו וחזרו וטענו, שנתבקש וגם ניתן הכשר בדיעבד, ואולם לא מצאתי באף אחד מהעתקי הבקשות הנמצאים בפני בקשה להכשר בדיעבד של האזנות שכבר נעשו. נהפוך הוא, טופס הבקשה כולל שלוש חלופות, האחת - "להתיר האזנה", השניה - "לחדש היתר", והשלישית - "לאשר למפרע"; ובכל שלוש הבקשות הודגש שהעתירה היא "להתיר האזנה". לטופס הבקשה מצורף דף מודפס שכותרתו "נימוקים להאזנת סתר". בנימוקים אין אזכור ואין בקשה להאזנה או האזנות שנעשו ושאותן מבוקש להכשיר.

החלטת כב' הנשיא א. גורן נרשמה בכתב ידו, ונאמר בה בין השאר ש"החלטתי להעתר לבקשות ...", והבקשות הן, כזכור, למתן "היתר להאזנה", ולא "לאשר למפרע האזנה".

להשלמת התמונה אני מבקש להוסיף שהן בנימוקי הבקשות והן בהחלטת כב' הנשיא א. גורן ישנן מספר שורות מושחרות מטעמי חסיון, ואין ביכולתי לדעת אם יש באמור בשורות אלו משהו שיכול לשנות את המסקנות לכאורה שפורטו לעיל.

כזכור, מסקנת דו"ח ברנר היא ש"משניתן הכשר בדיעבד, כמוהו כהרשאה מלכתחילה". אני מניח שהשופט ברנר כיוון בדברים אלו לקבילותו של תוצר ההאזנה כראיה, ואין ספק, בכל הכבוד, שבהנחה שלבית המשפט יש סמכות להכשיר האזנות שנעשו בעבר, ברור שמסקנתו נכונה. דא עקא שאפילו במקרה כזה לא יהיה ב"הכשרה" כזו להסיר את רבב אי התקינות שבהאזנה יזומה ללא היתר וללא סמכות, כשההאזנה נעשית בנסיבות שאין די בהן כדי להצדיק ביצוע האזנה.

ואולם מעבר לכך, ספק בעיני אם בכלל ניתן ליתן הכשר כזה, זאת משום שהחוק איננו מסמיך את בית המשפט להכשיר בדיעבד, בנסיבות העובדתיות בהן מתאפיין מקרה זה, האזנה בכלל, והאזנה בחשד לעבירה שאיננה פשע - בפרט. החוק איננו שותק בנושא של הכשרת האזנות. נהפוך הוא, הוא מכשיר האזנה בנסיבות המיוחדות המפורטות בסעיף 2 (ב) לחוק האזנות סתר (שאינן הנסיבות הנוגעות לענייננו). לצד זה הוא מסייג את היכולת ליתן הכשרה בדיעבד, כך שלא ניתן להכשיר "האזנת סתר שנעשתה שלא כדין על-ידי מי שרשאי לקבל האזנת סתר, אלא אם כן האזנת הסתר נעשתה בטעות, בתום לב, תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית".

פועל יוצא מכך הוא שאפילו היה חל סעיף זה על ענייננו, גם אז לא ניתן היה להכשיר את האזנת הסתר אלא אם הוכח שהיא נעשתה "בטעות, בתום לב, ותוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית". בדו"ח ברנר נאמר, ש"נחה דעתי, גם מבלי לשמוע את תשובת ניצב דנינו (שלא התייצב בפני השופט ברנר) כי סיבת התנהגותו נעוצה ברצון למלא באופן הנכון ביותר את תפקידו, וכי שום כוונה שלא כדין לא הסתתרה מאחוריה". אני מוכן להניח את שגם השופט ברנר הניח מבלי שבדק זאת, שדנינו ביקש "למלא באופן הנכון ביותר את תפקידו", ואולם לכך אין בהכרח קשר לשאלת מודעותו של דנינו למגבלות האזנת סתר, נושא הכלול ב'טענות רמון'.

כפי שכבר נאמר, אתייחס בהמשך לתחום העניינים בהם ראה עצמו השופט ברנר מוסמך לפעול במסגרת כתב המינוי שניתן לו, ואולם אומר כבר פה שהשופט ברנר הבהיר במפורש שאין הוא מוסמך להידרש למרבית 'טענות רמון' שהוזכרו לעיל. זוהי, כנראה, גם הסיבה לכך שהוא לא ביקש לשוחח עם דנינו, חרף העובדה שהוא נתבקש לעשות כן על-ידי רמון או מטעמו.

בין שאר דברים שלא נבדקו בהקשר זה ראוי להזכיר את אלו:

מה דווח, על-ידי מי דווח, ומה נדון בישיבת יום 21.7.06 בלשכת פרקליט המדינה; האם הוזכרו שמות האנשים שיש להאזין להם; מה בדיוק היו העובדות שמהן הוסק חשד להדחה בחקירה; מה דווח באותה ישיבה על האזנות קודמות שנעשו בהקשר לחשדות בפרשת רמון; האם הוחלט בישיבה שיש להגיש בקשה להכשרת האזנה או האזנות סתר, ואם כן - באיזה נימוק; האם נדונה שאלת "תפיסת הטרמפ" על האזנות סתר לביצוע יזום של האזנות אסורות; והאם יש בסיס לטענה הכלולה ב'טענות רמון' לפיה העלאת החשד להדחה לא היתה אלא מסווה ותירוץ הן להכשיר האזנת סתר בעילת עוון שנעשתה בעבר והן לאפשר ביצוע האזנות סתר בעבירת העוון של מעשה מגונה.

לסיום חלק זה אעיר שרבות מ'טענות רמון' נגד פרקליטות מחוז תל-אביב נסמכות על נוכחותן של פרקליטת מחוז תל-אביב (עו"ד רות דוד) והמטפלת בתיק רמון בפרקליטות מחוז תל-אביב (עו"ד אריאלה אנטלר-סגל) בישיבת יום 21.7.06 בלשכת פרקליט המדינה. גולן וקמין אמרו לשופט ברנר שלמיטב זכרונם הן נכחו בישיבה. הפרקליטות מצידן מכחישות זאת, ויתר הנוכחים לא נשאלו על כך. קשה להניח שהפרקליטות יכחישו מאורע, אילו היה כזה, ובהנחה שאכן זה המצב כי אז הבסיס לטענות רמון המבוסס על נוכחות הפרקליטות הוא מוטעה.

ג. האזנות הסתר שנעשו מכח היתר בית-משפט

1. ההאזנות, מיון תוכנן והפקת תמלילים

בעקבות ההיתרים שניתנו על-ידי כב' הנשיא א. גורן להאזנות סתר, נעשו האזנות למתלוננת, לשולה זקן ולליעד. ההיתר ניתן, כפי שנתבקש, ל-48 שעות (כפי שיתברר להלן, עמדה המתלוננת לצאת מהארץ לאחר פרק זמן זה), ואולם הוא הוסר גבי המתלוננת וליעד מקץ 24 שעות, לאחר שהמתלוננת מסרה, כפי שיפורט לעיל, הודעה במשטרה. ההאזנה לשולה זקן בנושא ההדחה הוסרה מאוחר יותר. במאמר מוסגר אעיר בהקשר זה, שלא ברור מהחומר המצוי בפני מהי המשמעות של התקנתה ושל הפסקתה של ההאזנה לשולה זקן כשנעשו כבר האזנות לשיחותיה בנושא האחר. האם ההאזנה הנוספת מתבטאת במתן הוראה לנוגעים בדבר ליתן דעתם לעוד נושא, או שמא מדובר בתוספת פיזית של אמצעי האזנה או של כוחות מאזינים. הלשון שננקטה בחלק מהמקרים סובלת את שתי הפרשנויות.

ההאזנות שנעשו הפיקו, על-אף הזמן הקצר בו הן נעשו, שלל שיחות (כולל מיסרוני s.m.s.) מרשים למדי. קציר ההאזנות למתלוננת הניב 97 שיחות, וכפי שיתברר להלן, בתוכן שיחות שהן חומר חקירה אותו היה על המשטרה להביא לידיעת הפרקליטות, ועל הפרקליטות היה להביאו לידיעת רמון.

מטבע הדברים הוא שלמואזנים יש שיג ושיח בנושאים ועם אנשים שאינם רלוונטיים לחשדות בגינם נעשית האזנה לשיחותיהם. יש אפוא צורך להפריד בין הדבקים, ולהעביר לחוקרים את הרלוונטי בלבד. הטעם לכך הוא משולש: א. לא להכביד על החוקרים בנפח מייגע של חומר שאין בו צורך; ב. להגן על זכות המואזנים לבל ייכנסו החוקרים ושאר העוסקים בנושא ללא צורך לנבכי העשייה הפרטית של המואזנים; ג. להימנע מהאזנת סתר אסורה.

בהפרדה זו בין הדבקים עוסקים בעיקר שני רבדים של נושאי תפקידים. האחד הם המשקלטים, והשני הם קציני הערכה. לכל אחד משני רובדי תפקידים אלו מוסבר מהם הנושאים הרלוונטיים להאזנה, והם בוררים את הרלוונטי מכלל השיחות שנקלטו. מטבע הדברים קציני ההערכה מיומנים יותר ובעלי זווית ראיה מקצועית ורחבה יותר, והם מהווים מעין קו שני של בוחנים שבא להבטיח את איכות המיון.

ההאזנה וההפרדה בין הדבקים נעשתה במקרה זה ביאח"ה, שהיא, כאמור, יחידת עילית של המשטרה. הנמנים על שני רובדי התפקידים האמורים ביחידה זו הם בעלי כשירות, נסיון ואיכות מקצועית ואנושית גבוהים. אומרת בעניין זה עו"ד רות דוד, פרקליטת מחוז תל-אביב, ב"שיחתה" עם השופט ברנר, שהפרקליטות סמכה על המשטרה שההפרדה בין הדבקים נעשית כהלכה, כך שכל הרלוונטי נחשף על-ידי המשטרה ומידע עליו מועבר ליעדים אליהם יש להעביר חומר זה. בלשונה היא (ישיבת יום 30.7.07, עמ' 13): "... אנחנו מדברים פה בקציני משטרה בכירים שיודעים להבחין בין חומר חקירה ללא חומר חקירה ... לא העלינו על דעתנו שיחידת עילית כמו יאח"ה ... גם הם לא העלו בדעתם שיש תוצרי האזנה ... שהם רלוונטיים שלא הופקו ולא נערכו תמלילים ..."; ובעמ' 27: "יושבים שם (ביאח"ה) משקלטים מאוד רציניים שאנחנו סומכים עליהם בתיקי ענק".

חרף מיומנותם הגבוהה של כל העוסקים במלאכה, וחרף העובדה שכל ראשי הפירמידה המשפטית (ובהם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת מחוז תל-אביב והפרקליטה שטיפלה בתיק זה) כמו גם אנשי המשטרה (דנינו וגולן), למעט קמין, היו תמימי-דעים שבחלק מהשיחות יש חומר חקירה אותו שומה היה על התביעה לחשוף בפני הסנגוריה, חומר זה לא תומלל (!), לא הובא בדרך מסודרת ובהירה בפני פרקליטת המחוז והפרקליטה שטיפלה בתיק רמון, וכתוצאה מכך הוא לא נחשף בפני רמון ופרקליטיו. עד כמה היתה נחרצת עמדת בכירי המשטרה והתביעה באשר לסיווגו של חומר ההאזנה כחומר חקירה, תעיד עדותו של דנינו בבית המשפט ביום 6.11.06 (עמ' 158) שמדובר ב"חומר חקירה רלוונטי וצריך לבדוק מדוע החומר הזה לא הוכנס לחומר החקירה". בית המשפט שאל אותו מדוע, כשידעו שיש האזנות כאלו "לא שאלו מה העלו האזנות אלו", ועל-כך השיב דנינו: "נצטרך לבדוק מה קרה מבחינת הפעילות שם, מה תמללו ומה לא תמללו". וכן עדות גולן (עמ' 170) לפיה מדובר בחומר רלוונטי "שהיה צריך להגיע לתיק החקירה, בוודאי לסנגורים - חד-משמעית כן", "היתה כאן טעות". לכך יש להוסיף את דברי עו"ד רות דוד, פרקליטת מחוז תל-אביב, שאמרה ב"שיחתה" עם השופט ברנר, ש"היתה תקלה איומה, הסנגורים לא קיבלו חומר חקירה"; ובמקום אחר: "שתקלה כזאת תקרה לנו בתיק כזה, מזוויע". הבנתה של הפרקליטה שטיפלה בתיק (עו"ד סגל-אנטר) היתה דומה. מדובר אפוא בעמדה אחידה, שיש לה חריג אחד בלבד, והכוונה לעמדתו של קמין, שאליה אתייחס בהמשך בנפרד.

סביר להניח שבמהלך הדברים הרגיל ואלמלא גונב לרמון מידע בעניין זה, לא היו האזנות הסתר נחשפות בפניו עד עצם היום הזה. מפרוטוקול דיוני השופט ברנר נמצאתי למד שרמון הציג בפניו את הדרך בה נודע לו על קיום האזנות סתר אלו. בתחילה היה זה קול אנונימי שהעביר לו את המידע, ואולם בהיותו קטן-אמנה במידעים בלתי בדוקים, זאת נוכח לא מעט פניות מסוג זה שנעשו אליו, סרב להתייחס למידע זה ברצינות. עם הזמן הובאו בפניו נתונים מדויקים על תאריכי ההאזנה וגם פרטים אחרים. בסופו של דבר נתבררה לו גם זהות האדם אתו דיבר (פרוטוקול ישיבת יום 11.11.06 של דיוני השופט ברנר, עמ' 10 ואילך). היום אנו יודעים שכל שדווח לרמון תאם את המציאות, ולכן לא קשה לשער שמקור הדיווח הוא באחד מאנשי המשטרה.

מששוכנע רמון באמיתות המידע, והיה זה לאחר שהמתלוננת מסרה את עדותה בבית המשפט, פנה בא-כוחו לפרקליטות מחוז תל-אביב וביקש לדעת אם יש האזנות סתר שלא נחשפו בפניו, ואם יש כאלה - לחשפן. יום אחר יום, לאורך מספר ימים עמדה הפרקליטות על דעתה, שקיבלה ביטוי שונה של ניסוחים, בחלקם קיצוניים למדי, שלא נעשו האזנות סתר רלוונטיות או האזנות סתר שהן חומר חקירה. רק אחר מספר ימים חזרו בהן הפרקליטות מהכחשתן. בא-כוח רמון הוזמן לפרקליטות ונאמר לו שיש האזנות סתר רלוונטיות שלא נחשפו בפניו. לבקשת הפרקליטות תמללה המשטרה את ההאזנות, והתמלול נמסר מאוחר יותר לפרקליטי רמון. יצוין שעד אז לא הפיקה המשטרה לא תמלילים ולא נתוני תקשורת. כל אלו היו חבויים במעי מחשב המשטרה.

2. מקצת תוכנן של ההאזנות

רשויות החקירה והתביעה סברו שההיבט הציבורי של שר המנסה לנשק חיילת צעירה במהלך מילוי תפקידה ללא הסכמתה, ובמיוחד כשפער הגילים ביניהם הוא גדול (הוא בן 56 והיא בת 21), מחייב חקירה ובדיקה קפדניים. יש חשיבות, כך הם גרסו, שנורמות התנהגות של נושאי תפקידים בכירים כלפי דרגים נמוכים מהם יהיו ברורות, לבל יהין נושא תפקיד בכיר לנצל את מעמדו בהטרדה מינית של נשים בכלל, ושל נערות צעירות לא כל שכן.

זו הסיבה בשלה גובשה בישיבה שנתקיימה ביום 21.7.06 אצל פרקליט המדינה דרך פעולה שכללה הפעלת לחצי שכנוע, גם מצד גורמים בכירים בצבא ובמשטרה, על המתלוננת, למען תתלונן. כזכור, ישיבה זו התקיימה ביום ששי. ביום ראשון בבוקר אמורה היתה המתלוננת לנסוע לחו"ל לתקופה ארוכה. הזמן היה אפוא קצר והמלאכה היתה מרובה. מציאות זו הפכה את יום השבת שבתווך ליום דחוס ארועים. המפקד הבכיר של המתלוננת, האלוף שמני, עליו הוטלה ראשית מלאכת השכנוע, נפגש עמה לצורך כך בבית-קפה בתל-אביב. גולן וקמין המתינו במכונית בקרבת מקום, מוכנים להצטרף אם יתברר שנוכחותם תתרום למאמצי השכנוע.

בשלב מסוים של השיחה, כשהתנגדות המתלוננת להגשת תלונה נחלשה, התקשר שמני לגולן וביקשה להצטרף לשיחה כדי לספק למתלוננת מידע על הקשור והנלווה להליכי הגשת תלונה. הלחץ הרגשי בו היתה המתלוננת נתונה כל אותו זמן היה רב ולווה בהתפרצויות בכי. המתלוננת ביקשה לשוחח בטלפון עם אביה, והיא עשתה כן בעוד כולם מצויים בבית הקפה. בשלב מסוים גמלה החלטה סופית בקרב המתלוננת להתלונן, ובשלב זה נסעו כל הנוכחים (כולל אביה, שהגיע למקום) למשרדי יאח"ה בבת-ים, שם מסרה המתלוננת הודעה מלאה.

תיאור סכמטי זה של הארועים הסובבים את הפגישה בבית הקפה מובא כאן כדי שהרקע לשיחות טלפוניות שעשתה המתלוננת באותו זמן ולאחריו, יובן. שיחת הטלפון עם אביה שנוהלה מבית הקפה כבר הוזכרה. בנוסף לכך היא שוחחה בטלפון עם אמה, עם חבר שלה (רון), ועם חברה שלה (ענת). שיחת טלפון נוספת שראוי להזכירה היא שיחה בין האלוף שמני לבין ליעד.

שיחות אלו התנהלו בחלקן במהלך מאמצי השכנוע, בחלקן סמוך לפני שהמתלוננת נתנה את הודעתה, ובחלקן סמוך לאחר-מכן. על הלחץ הנפשי בו היתה המתלוננת נתונה יש תיאורים למכביר, ואיש איננו חולק על-כך. בנסיבות אלו סביר (ואולי הכרחי) להניח שלא היתה זו, מבחינת המתלוננת, עת למניפולציות. הדברים שאמרה למקורבים לה ביותר אודות הסובב את מאמצי השכנוע באו מנהמת לבה, וצריך לכן להתייחס אליהם, כל עוד לא מוכח ההיפך, לפחות כביטוי לתחושתה שלה ולהבנתה שלה את המתארע בתחום זה.

בשיחת המתלוננת עם אביה (שסומנה נ/11 בהליכי בית המשפט) חזר אביה על עמדתו שהמתלוננת לא תעשה טוב אם תתלונן. תשובת המתלוננת היתה: "אבא, זה כבר לא בשליטתי, המשטרה תלך לרמון והוא מספיק חזק בשביל להוכיח את ההיפך". אביה אמר לה שבעשותה כן היא "נכנסת לסרט מהסרטים" והמתלוננת אומרת "אני לא רוצה אבל אני מבינה שאין לי ברירה". אביה משיב לה: "יש לך ברירה, מלחיצים אותך, ולא נותנים לך זמנים בשביל לחשוב". המתלוננת אומרת בהמשך: "... אתה לא מבין משהו ... זה כבר יצא משליטתי ... הוא יוכל לתבוע אותי על הוצאת דיבה, אתה לא מבין, ואז כבר לא אוכל להתגונן אחרי שהוא יתבע אותי על הוצאת דיבה ... זה מה שהיא (הכוונה לגולן, ו.ז.) אמרה לי עכשיו. אבא, היא תנ"צ ... היא תקעה את נעמי בלומנטל והיא תקעה את עמרי שרון והיא תקעה את כל אלה, כמה שעמרי גדול, זאת היא ...". עוד אמרה לה גולן ש"... עכשיו את רק יכולה להזיק לעצמך, כי את טסה מבלי להגיש תלונה, הוא יכול לתבוע על הוצאת דיבה, ואז ... לא תהיה לך ברירה, תהיי חייבת להגן על עצמך".

בשיחת המתלוננת עם אמה (נ/12) היא אמרה לה שגולן "הפילה את נעמי בלומנטל, היא הפילה את כל הגדולים, היא מתעסקת עם כל הפוליטיקאים והיא אמרה לי (כאן בא קטע שהושחר מטעמי חסיון, ו.ז.): תאמיני לי שאני מפילה את כל מי שצריך להפיל ואת כל מי שמגיע לו".

שיחת המתלוננת עם חברתה ענת (נ/13) כללה את שאלת ענת למתלוננת, למה היא הגישה בסופו של דבר תלונה (השיחה התנהלה בשעה 21:27, שעות אחדות לאחר מסירת הודעת המתלוננת). תשובת המתלוננת היתה "שאם אני לא אגיש תלונה, בכל מקרה הולכים לחקור אותו, ואז הוא יגיד שאני מוציאה דיבה נגדו (הכוונה לרמון, ו.ז.), יתבע אותי ... אז הייתי חייבת להגיש תלונה ...". בהמשך היא אמרה שגולן אמרה לה "אם אני לא אגיש תלונה ואני אשאיר זה כמו ... (אין סיום למשפט זה ואולם קל מאוד לשער כיצד ביקשה המתלוננת לסיים משפט זה, ו.ז.), ומוסיפה ואומרת המתלוננת "כולם אמרו לי שהחרא הזה צריך לשבת בכלא ...".

בשיחתה של המתלוננת עם חברה רון (נ/14) היא סיפרה לו שנאמר לה: "... שאם אני לא אגיש תלונה אז ... הוא יגיד שאני הוצאתי דיבה, ואז החקירה תהפוך ...".

בשיחת האלוף שמני עם ליעד (נ/11), שהתנהלה בשעה 14:23, היינו בסמיכות מיידית לסיום הפגישה בבית הקפה, לאחר שעלה בידי הנוכחים לשכנע את המתלוננת להגיש תלונה, סיפר האלוף שמני לליעד שהמתלוננת יצאה זה עתה עם גולן לתחנת המשטרה למסירת הודעה. בהמשך הוא אומר שמכאן ואילך על כל הנוגעים בדבר להחשות, שהיועץ המשפטי לממשלה ביקש לשוחח אתו ואולם דנינו "בלם אותו" (במאמר מוסגר: אם תיערך בדיקה כדאי לברר מה היתה הסיבה לכך), וש"הם כולם חמים על זה מאוד". הוא סיפר שאמר למתלוננת (כנראה כדי לעודד אותה): "מי יפגע בך, הנבל הזה? אף אחד לא יפגע בך, כמו שיש לו חברים יש לו שונאים, בדיוק אותו מספר לפחות". יש לו אמנם גישה לעתונות, ואולם "לי יש פי עשר, פי עשר, אז מה". עוד אמר האלוף למתלוננת: "למה את פוחדת מהזבל הזה ..." (כאן באו קטעים מושחרים מטעמי חסיון ואולם לפי ההקשר סביר להניח שהם קשורים לאווירת השיחה). בהמשך התייחס האלוף שמני לדברי הרהב שהשמיעה גולן למתלוננת על-כך שהיא "... החוקרת מספר אחת במדינה הזאת ...", גולן הוסיפה ואמרה ש"האיש הזה ימנה את נשיא בית המשפט העליון".

לציון מיוחד ראויים הדברים הבאים שאמרה ליעד לשמני: "אני הרגשתי באיזה שהוא מקום כאילו זה מלחמה של המשטרה בו". אחרי ככלות הכל, כך ממשיכה ואומרת ליעד, המתלוננת החליטה לא להגיש תלונה, ואילו "... אנחנו רוצים להראות, אנחנו רוצים להוכיח ... כאילו מעמידים את הבן-אדם (הכוונה למתלוננת, ו.ז.) במקום שאי אפשר להעמיד אותו".

3. הפגיעה האפשרית בהגנת רמון עקב אי-חשיפת האזנות הסתר

אי-גילוי חומר חקירה לנאשם יכול כמובן לפגוע בהגנתו, ואולם גם אם אינו פוגע בו, הוא פוגע באמון הציבור במערכת החקירתית והתביעתית. תחושת אי הצדק שיכולה להיגרם לנאשם החושש שיכולתו להתגונן נפגמה עקב הימנעות רשויות החקירה והתביעה לשתף אותו במידע רלוונטי המצוי באמתחתם, היא מובנת. כשתחושה כזו הופכת להיות נחלת הציבור, נוצר סדק באחת מאבני היסוד של מבנה חברתי תקין, הוא יסוד ההגינות ותום הלב שיש לצפות מרשויות חקירה ותביעה.

המסקנה היא שגילוי חומר חקירה צריך להיעשות בין יש בו כדי להועיל לנאשם בין לאו. אי-גילוי האזנות הסתר לרמון הוא "מזוויע" בלשון פרקליטת מחוז תל-אביב, אפילו לא היה בו פוטנציאל הגנתי. בבחינת 'למעלה מהצריך' לעניין זה, ראוי לציין שבמקרה זה נפגמה הגנתו של רמון עקב אי-חשיפת החומר במספר היבטים. על העיקרי שבהם אעמוד להלן.

אחת מטענות ההגנה של רמון היתה שהבנתו את המצב העובדתי, בעקבות התנהגות המתלוננת עובר לארוע, היתה שהיא מוכנה לקיים אתו מידה של "מגעי פלירטוט". ההתנהגות של המתלוננת כללה, לדברי רמון ומקצת מהאחרים, אמירות כגון שהיא איננה יכולה לעמוד בפניו, ושהיא נוסעת לחו"ל ומזמינה אותו להצטרף אליה. בנוסף היא ביקשה להצטלם עמו, ואף הצטלמה אתו כששתי ידיה חובקות אותו, ועוד כיוצא בזה פריטי התנהגות שהוא ראה בהם הזמנה לפלירטוט.

יתואר מצב שגם בהנחה (עליה, כאמור, אין עוד חולק) שהמתלוננת בחלה ולפחות לא הסכימה לקרבה גופנית עם רמון, דבר העולה גם מתגובותיה בזמן אמת, עדיין רמון הבין את המצב באופן שונה. בהתמלא תנאים מסוימים, יש בכך הגנה לגיטימית לנאשם.

זהו מצב בו כמעט ואין פער עובדתי בין גרסת המתלוננת לרמון. שניהם מסכימים על השיח הקליל שהתנהל בין השניים ועל הצילומים שהונצחו במצלמה (להלן: השיחה הקלילה). שניהם מסכימים שנעשה נסיון מצד רמון לקיים "קרבת נשיקה", ושניהם מסכימים על עיקר תגובותיה של המתלוננת. המחלוקת העובדתית היא זניחה יחסית. עיקר המחלוקת מתייחס להבנת המציאות העובדתית על-ידי רמון, למידת התמיכה העובדתית במציאות זו, וללגיטימיות שניתן ליתן להבנתו של רמון את המציאות הסובייקטיבית שלו.

במלים אחרות, רשויות החקירה והתביעה היו צריכות להתמודד עם מצב אפשרי שבו עיקר גרסתה העובדתית (אבל לא הפרשנית) של המתלוננת תתקבל (כפי שאכן התקבלה, ובעיקרו של דבר היא התקבלה גם על-ידי רמון), ועדיין תוכר הגנתו של רמון.

בעימות מסוג זה הפער העובדתי יכול שישקול פחות מקליפת שום ועיקר ההכרעה המשפטית יפול על ניואנסים של דרכי התנהגות או של אמירה כזו או אחרת.

הדברים נכונים שבעתיים נוכח הדברים הבאים:

א. המתלוננת ניתחה בינה לבין עצמה את כל שארע עובר לנסיון הנשיקה. בעדותה בבית המשפט בישיבת 17.10.06 אומרת המתלוננת (עמ' 39) "אמרתי לעצמי שאולי הוא קיבל מזה רושם מוטעה, אולי הוא חשב דברים שאני לא שידרתי ולא התכוונתי אליהם, אני לא יודעת איך הוא ראה את הדברים"; ובהמשך: "אולי השיחה הזו נתנה לו להבין משהו שהוא לא היה צריך להבין ..."; ובעמ' 54: "אולי הוא לקח את השיחה אחרת".

ב. בתום "השיחה הקלילה" והצילום החבוק של המתלוננת והשר ולאחר נסיון הנשיקה, נתנה המתלוננת את מספר הטלפון שלה לרמון, לפי גרסתה - לבקשתו של רמון. במהלך הימים הספורים שלאחר הארוע סיפרה המתלוננת את שארע, לפי עדותה, לשלושה-עשר אנשים, ובכללם להוריה, לחברה, לחברתה, לסובבים אותה בעבודתה, ועוד. לאף אחד מהם היא לא סיפרה, לפי דבריה שלה את דבר מסירת מספר הטלפון שלה לרמון, אם מחמת שהתביישה, או משום שחששה כיצד יפורש דבר זה.

לאמיתו של דבר, היא סיפרה זאת בזמן אמת לליעד, תוך ציון שהדבר נעשה על ידה כמעין 'שלח לחמך על פני המים', בהקשר לכוונתה להתקבל לעבודה בלשכת רמון כשתחזור מחו"ל.

ג. כיוצא בזה היא לא סיפרה לאיש מהם את הסובב את ארועי קדם הנשיקה.

כל אלו יכולים להתפרש כאי-רצון מודע או לא מודע של המתלוננת לספק נתונים שיכולים היו אולי להתפרש על-ידי רמון, גם להבנתה שלה, כמסרים המזמינים אותו ליצור קשר עמה.

מהאזנות הסתר עולה שהמתלוננת אמרה לנוכחים בפגישה בבית הקפה שהיא איננה רוצה להגיש תלונה, ואולם הבנת המתלוננת היתה שגולן אמרה לה מספר פעמים שאין לה ברירה אלא להגיש תלונה, משום שאי-הגשת תלונה לא תמנע בהכרח חקירה על כל הכרוך בה מחד, ומאידך - אם לא תגיש תלונה, מצבה יורע משום שרמון יגיש נגדה תביעת דיבה, ומצבה כמתגוננת שלא הגישה תלונה יזומה, יהיה גרוע. בנסיבות אלה אין לה עוד שליטה על מהלך המאורעות, ואם לא תוגש תלונה "את יכולה רק להזיק לעצמך ... הוא יכול לתבוע אותך על הוצאת דיבה ואז ... לא תהיה לך ברירה, תהיי חייבת להגן על עצמך".

כל הדברים הללו, בתוך נסיונות שכנוע אחרים, נאמרו לנערה צעירה על-ידי או מטעם שועי ארץ - אלוף בצה"ל, קציני משטרה בכירים (דנינו הצטרף לסוף הפגישה), כשהרמטכ"ל, הפרקליט הצבאי הראשי, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה נמצאים, כפי שנאמר לה, כולם בתמונה. לא פלא שלפי עדותה בבית המשפט ביום 17.10.06 (עמ' 77) הרי ברגע שאמרו לה שהיא עלולה להיתבע בגין תביעת דיבה "אני זוכרת שבאותו רגע פרצתי בבכי, כבר לא היו לי כוחות" (וראה גם עמ' 128).

האפשרות שנוכח איום כזה תיהפך המתלוננת, במודע או שלא במודע, ל"בעלת עניין" בהרשעה, איננה משוללת יסוד, שהרי הלך מחשבה, מודע או בלתי מודע, לפיו היא תקנה את חרותה מאימת חיוב בגין הוצאת לשון הרע אם יורשע רמון, הוא הלך מחשבה לא בלתי אפשרי. בית המשפט עמד על-כך בהכרעת הדין (סעיף 86) כשאמר ש"איום" מהסוג שהוצג בפני המתלוננת "יוצר את הסיכון כי גרסת המתלוננת תושפע מכך ולא תהיה מדויקת דיה". את השימוש שעשתה גולן ב"איום" כינה בית המשפט באותו סעיף שימוש "בלתי לגיטימי" ו"שימוש בדרך פסולה".

הפגיעה האפשרית בהגנת רמון עקב אי היכולת לנצל את חומר החקירה הכלול בהאזנות הסתר בחקירה נגדית של המתלוננת, בנסיון להציל מפיה ו/או להוכיח לבית המשפט שנסיבות "השיחה הקלילה" היו כפי שהוא פירש אותה, נראית אפוא ברורה. אפילו סברה המתלוננת עובר להשמעת ה"איום" שהאפשרות בה ראה רמון את הדברים איננה מנותקת מאווירת "השיחה הקלילה", הרי קשה להניח של"איום" לא תהיה השלכה מודעת או שלא מודעת על ניואנסים החשובים לטענת ההגנה האמורה של רמון. החקירה המאוחרת של המתלוננת בנושאי האזנת הסתר, מיתנה במידה מסוימת את הפגיעה בהגנה, ואולם לא הסירה אותה כליל. זו היתה גם דעתו של בית המשפט.

ד. מחדלי הפרקליטות באי-חשיפת חומר החקירה

שני גורמים מעורבים בתהליך איסוף ומיון "חומר הגלם" החקירתי שממנו צריך לבור את חומר החקירה, ובהעברת חומר החקירה לנאשם - המשטרה והפרקליטות. עיון בדו"ח ברנר מצביע על-כך שמבין השניים ניתן היה לעשות, ואכן נעשתה, גם בכלים שעמדו לרשות השופט ברנר, בדיקה מדוקדקת בכל הנוגע למעורבות רשויות התביעה (פרקליטות מחוז תל-אביב) ובכל הנוגע לסיבות שהביאו לכך שחומר חקירה לא הועבר על-ידי הפרקליטות לסנגוריה. לנוחות הקורא אני מפנה בעניין זה בעיקר לפסקאות 35 עד 54, וכן לפסקה שסומנה במספר 20 ואולם היא לאמיתו של דבר פסקה 58, בדו"ח ברנר. בדו"ח קובע השופט ברנר בין השאר שהפרקליטות יכולה היתה ללמוד על קיומן של האזנות סתר מחומר שצורף לתיק החקירה שהועבר לה על-ידי המשטרה וכן מסיכום תיק החקירה. יתירה מכך, "שוכנעתי", כך נאמר בדו"ח ברנר, "כי הפרקליטות ידעה, חייבת היתה לדעת, כי בוצעו האזנות סתר גם למתלוננת ... (ואולם, ו.ז.) אף אחת מבין הפרקליטות ... לא טרחה לדרוש ולחקור יותר מדי בעניין זה, והוא פשוט נזנח ...". ובהמשך: "לפי תפיסתן ההאזנות שבתיק נסבו אך ורק לצורך בדיקת האפשרות שנעשו בתיק נסיונות הדחה ..." (שאינם חומר חקירה בתיק רמון). תפיסה זו הסתמכה על נתונים בתיק החקירה מהם הסיקו זאת. על בסיס תפיסה זו הורתה פרקליטת המחוז בישיבת החסיונות, שיש להוציא האזנות אלו (שהיו כאמור האזנות בנסיון הדחה) מתוך תיק רמון, שהרי נסיון ההדחה אינו חומר חקירה בתיק רמון.

בהמשך דו"ח ברנר נאמר שמאז 22.7.06 "ועד שעלה הנושא ... במכתבו של עו"ד שיינמן מיום 22.10.06 (בו הוא ביקש לדעת אם נעשו האזנות סתר), הפרקליטות לא גילתה עניין ולא עשתה שום בירור אודות מה שנקלט בהאזנות הסתר שנעשו לטלפון של המתלוננת ... גם משנודע לפרקליטות ביום 25 או 26 באוקטובר כי קיים חומר חקירה ... לא נמסרה כל הודעה על-כך לסנגורים, אלא ביום 30.10.06 ...".

מסקנת השופט ברנר היא ש"לא נמצאה בעיני כל הצדקה לאי ההתעניינות המוחלטת ...". הפרקליטות היו "חייבות להניח, כי בהאזנה המשתרעת על תקופת זמן של יממה ויותר, בוודאי נקלט משהו מפי המתלוננת. הייתי מצפה כי תגלינה יותר עניין שמא הדברים שנקלטו קשורים לחקירה ואולי יש בהם משהו נוסף שיכול להועיל לבירור האמת ...".

היום, כך נאמר בדו"ח ברנר, מאשרת הפרקליטה המלווה "שהיה עליה להתעניין ... (והיא, ו.ז.) מכה על חטא על תשובתה הראשונה ל... סניגור של רמון לפיה לא היו האזנות סתר ...". "גם פרקליטת המחוז היתה מודעת לקיום האזנת סתר למתלוננת ... גם בהנחה שפרקליטת המחוז כדבריה ראתה לראשונה את הבקשות להאזנת סתר רק ביום 23.5.06 חזקה עליה כי ראתה שהבקשה מכילה עתירה להאזין לפרטים הנוגעים לעבירה על מעשה מגונה, וזה כשלעצמו חייב הצגת עובדת קיום האזנות סתר לסנגוריה". ומוסיף ואומר השופט ברנר ש"לא היתה תשובה בפיה של פרקליטת המחוז מדוע עכבו את מסירת האינפורמציה (לסנגוריה, ו.ז.) מיום 25.10.06 עד 30.10.06".

כל אלו, כמו גם עובדות אחרות שפורטו בדו"ח ברנר, מצביעים, לפי קביעת השופט ברנר על "רשלנות רבתי", ואולם רשלנות זו לא היתה, לפי קביעה זו, מלווה בזדון.

כדי להיות מדויק מן הראוי להבהיר שקביעת השופט ברנר לפיה הפרקליטות יכלו לדעת מתוך החומר שהועבר להן על-ידי המשטרה שהיו האזנות סתר לא רק בנושאי החשד להדחה, אלא גם האזנות למתלוננת בחשד למעשה מגונה, איננה נסמכת על דברים העולים בבירור מתיק החקירה, כפי שהיה צריך להיות, אלא על נתונים שניתן להסיקם מתיק החקירה בבחינת הוצאת המוץ מהתבן.

העיקר לעניין הזדון הוא שאפילו ידעו הפרקליטות שהיתה האזנת סתר, הן לא ידעו את תוכן ההאזנות, ובכלל זה לא ידעו על ה"איום" על המתלוננת כמו גם על יתר הדברים הכלולים בהאזנות הסתר.

זוהי מסקנה מחויבת המציאות. הטעם לכך הוא שבין המשטרה לפרקליטות היו חילוקי דעות בכל הקשור לשאלה מי אשם במה שארע. כל אחד ראה במשנהו אשם, ולפחות אשם עיקרי. הגדיל עשות קמין. ב"שיחתו" עם השופט ברנר ביום 28.5.07 הוא אישר אמנם (עמ' 10) שהפרקליטות "יכולה לטעון שהיא לא ידעה שיש, אבל פה השאלה מי צריך להיות אקטיבי ומי צריך להיות פסיבי ..." בהתחקות אחר חומר המצוי בידי המשטרה (ולא בידי הפרקליטות). בהמשך אישר קמין (עמ' 14) שפלט הפקות הכולל את רשימת ההאזנות לא נמסר אמנם לפרקליטות, אבל היה על הפרקליטות "... לתהות ולחשוב כי התמלילים ..." שהוזכרו בתיק החקירה (תמלילי השיחות הנוגעים לחשד בהדחה) אינם כל התמלילים. מכל מקום, הבנתו של קמין היא ש"החובה בטרם הגשת כתב אישום היא של הפרקליטות". "... השיקולים ... (הנוגעים ל-, ו.ז.) הגנת הנאשם הם שיקולים שלי אסור לשקול אותם (עמ' 15). החובה היא בסופו של דבר על הפרקליטות" (עמ' 19). "אילו פרקליטת מחוז תל-אביב היתה יושבת וחושבת ... היתה מבינה שזה לא יכול להיות, ששה תמלילים בשלוש עמדות של 48 שעות, 24 שעות, לא הגיוני ..." (עמ' 26).

לפי גישה זו החומר והמידע מצויים אמנם בידי המשטרה, ואולם אין היא חייבת לידע בשפה ברורה ונהירה את הפרקליטות מה מצוי באמתחתה. נהפוך הוא, על הפרקליטות לערוך מעקב בלשי, להסיק דבר מתוך דבר ולהתחקות אחר חומר המצוי בארכיוני המשטרה. לנושא זה אתייחס בקצרה בהמשך. במקום זה הבאתי את הדברים רק כדי להדגיש שנוכח האשמת האחד את השני במחדל, סביר להניח שהמשטרה לא היתה מהססת לספר ב"שיחותיה" עם השופט ברנר, שבפרקליטות ידעו על תוכן האזנות הסתר, אילו היה בכך שמץ שמצה של מציאות עובדתית.

ברור לכן שהפרקליטות לא ידעה על תוכן השיחות, וממילא לא ניתן לייחס לה רצון או כוונה להעלים את האזנות הסתר מהסנגוריה. רשלנות הפרקליטות כפי שהוסקה על-ידי השופט ברנר, מבוססת, בכל הכבוד, על אדני עובדות, הגיון וחוק מוצקים, והיא נתמכת במלואה ב"הודאות" אנשי הפרקליטות ש"הכו על חטא", הודו בטעותם וברשלנותם, ואף הביעו צערם וחרטתם על "הרשלנות האיומה" שבעטיה נפגעו זכויות ההגנה.

בנסיבות אלו אני מצטרף לממצאיו ולמסקנותיו של דו"ח ברנר בהיבט הפרקליטותי. הסייג האחד ל"קיבול" זה מתייחס למה שארע בישיבת ה-21.7.06 אצל פרקליט המדינה. בהעדר נתונים על שארע שם, ובכלל זה איזה מידע נמסר על-ידי המשטרה מה הוחלט על בסיס מידע זה, הכל כפי שהוסבר על ידי לעיל, לא ניתן לשלול או לאמץ את 'טענות רמון' בהיבט זה עניין בו אעסוק בהמשך.

ה. המשטרה והאזנות הסתר

כלי הבדיקה שהיו לשופט ברנר הספיקו לקביעת ממצאים ברורים ולהסקת מסקנות מחויבות המציאות, ככל שהדבר נוגע לפרקליטות, הכל כמפורט לעיל. שונים הדברים בנוגע למשטרה. נקודת המוצא היא שגולן וקמין ידעו שנעשו האזנות לשיחותיהן של המתלוננת, של שולה זקן ושל ליעד. העולה לכאורה מהחומר שנאסף בבית המשפט ובידי השופט ברנר הוא שהם ידעו גם על תוכנו. שניהם חוקרים מנוסים, וכפי שנאמר עליהם, גם מצטיינים, ויהיה זה עלבון לייחס להם בורות עד כדי אי-ידיעה שמדובר בחומר חקירה רלוונטי. קמין אמנם טוען להשקפת עולם אחרת, ואולם לכאורה הדברים הללו נשמעים צורמים, ובכך אדון בהמשך. רמון ופרקליטיו טוענים ששיקולים זרים הם הם שהניעו את המשטרה להעלים את תוצר ההאזנות הן מהפרקליטות הן מההגנה.

בהנחה שחוקרי המשטרה (קרי: גולן, קמין וארביב) ידעו הן על ההאזנות הללו הן על תוכנן, צפה ועולה כמו מאליה השאלה האם בטעות לא הועבר מידע זה לפרקליטות, או שמא הדבר נעשה במכוון בשל סיבות טובות שהיו למשטרה להימנע מחשיפת חומר זה לפרקליטות וביתר שאת להגנה כפי שנטען ב'טענות רמון'. שאלה זו העסיקה גם את השופט ברנר, כפי שעולה מתוכן "שיחתו" עם פרקליטת מחוז תל-אביב. וכך אומר השופט ברנר (עמ' 29 ואילך לישיבת יום 30.5.07):

"ישנה אפשרות אחרת ואני העליתי אותה בפני תת-ניצב מירי גולן, אני אמרתי לה ... אתם קיבלתם מה שקיבלתם ... אבל פה ישנה מתלוננת שלא רוצה להתלונן, רוצה לנסוע לחוץ לארץ ושבוע לוקח עד שמביאים אותה באיזושהי שבת לבית קפה. יושב קצין בדרגת אלוף בצה"ל, איך אומרים? הוא מרכך אותה ומרכך אותה. בינתיים במקביל באיזשהו מקום עומדת על המשמר קצינה בדרגת תת ניצב ולידה יושב עוד קצין משטרה בדרגת סגן ניצב או מישהו, אינני יודע ... והם בלשון העם, עובדים עליה עד שהיא מסכימה, היא מתרככת ואז מזעיקים ... והיא באה ואומרת לה - 'תשמעי, אם את לא תדברי הוא יגיש נגדך משפט דיבה ו...' ואז הבחורה מסכימה לדבר וכל המעורבים, פרט לנאשם יודעים שיש האזנות, זה אין ספק. עד שהיא מסכימה לדבר והיא מדברת עם אביה וכבר עם אביה אומרת לו בשיחה הראשונה - 'תשמע, אני לא רוצה אבל היא עבדה עלי והיא לחצה עלי'. אני לא יודע אם היא השתמשה בביטוי "איימה עלי" אבל מכל מקום היא אומרת - 'אין לי עכשיו ברירה' והיא הולכת למשטרה ושם היא מוסרת עדות ואחר כך מופיעות גם השיחות הנוספות ... החברה שלה, עם ... אין מזכר בתיק על כל המהלך הזה. כל המהלך הזה לא מוזכר ... אבל בואי נאמר כך - בהסתכלות אובייקטיבית ללא עירוב של רגשות, אנחנו מנסים לנתח מצבים ... מה דעתך על האפשרות הזאת שכל הדבר הזה (הכוונה ל"איום", ו.ז.) נעצר או קיבל הערכה מינורית במקרה הטוב ביותר, כי לא רצו (היינו: המשטרה לא רצתה לחשוף, ו.ז.) לומר - תראו איך הגענו לזה שהיא דיברה. מה זה חשוב איך היא דיברה ? היא דיברה ? היא דיברה באופן משכנע ? היא לא אמרה דברים הפוכים בהאזנות ... אני שואל אותך על ההיבט הזה. מה דעתך על האפשרות הזאת ? ... התוצאה היא בסופו של דבר - א. אין קצין הערכה מחוסר זמן, אתם (הכוונה לפרקליטות, ו.ז.) מקבלים מסמך שכתוב פה שיש רק את ששת אלה וזה קשור להדחה בחקירה ואין בזה כלום (הכוונה להאזנות סתר עליהן דווחה המשטרה לפרקליטות, שאינן רלוונטיות להליך נגד רמון, ו.ז.). אתם אומרים - אם זה מה שיש ... סגן ניצב שאמון עליך, אם זה מה שאתם אומרים, הנה אנחנו מציינים לסנגוריה את זה ואנחנו מצידנו גמרנו, לא צריכים מעבר לזה. אולי כך זה התגלגל? ... אני אומר - זו סתם מחשבה שאתה לא יכול להימנע ממנה. אני מקווה שאת מבינה שמחשבה כזאת יכולה לעלות" (היינו: מחשבה שהמשטרה במכוון לא חשפה את האזנות הסתר, ו.ז.).

הרהור על קיום אפשרות כזו איננו מרפה נוכח השאלות והעובדות האופפות את החומר כולו, וביניהן השאלות והעובדות הבאות:

(א) הכיצד זה חומר שאין חולק (פרט, כאמור, לדעתו של קמין, אם זו אכן דעתו) שהוא חומר חקירה שקיומו ותוכנו ידוע לכל החוקרים, (ולפחות יש אינדיקציות שהם ידעו), לא הועבר ולא הובא באופן מלא וברור לידיעת הפרקליטות; (ב) הכיצד זה שבהליך שכונה על-ידי כל הנוטלים בו חלק, הליך רגיש מאוד הנוגע לשר משפטים מכהן, שיש להקפיד בו על קלה כחמורה, התעלמו מהצורך ומהחובה לתמלל ולחשוף חומר האזנות סתר רלוונטיות; (ג) הכיצד קורה כזאת אצל מיטב החוקרים בטובה שביחידות המשטרה; (ד) הכיצד זה דווקא בהליך חקירה זה, בשונה מרוב רובם של המקרים האחרים (ויש אומרים שבשונה מכולם) נמנעה המשטרה מהצמדת קצין הערכה למשקלטים כדי להבטיח בקרה מנוסה ואחראית שתלכוד טעויות אפשריות; (ה) הכיצד זה דווקא בהליך זה, בשונה מכל המקרים האחרים, העבירה המשטרה את חומר החקירה לפרקליטות בצמוד לטופס העברה שאין משתמשים בו בדרך כלל. בלשון פרקליטות מחוז תל-אביב (שם עמ' 24), המשטרה עשתה שימוש בטופס "לא רגיל". בטופס הרגיל "יש בו מקום שקצין הערכה, קצין מודיעין, חותם - יש או אין חומר רלוונטי, ובו זה איננו"; (ו) כיצד קרה שלפי גרסת פרקליטות מחוז תל-אביב "המצג שהוצג לנו (על-ידי המשטרה, ו.ז.) זה שמכל דפי ההפקה (שבהם יש פירוט של השיחות להן האזינו, ו.ז.) ... יש שש שיחות רלוונטיות (להדחה בעדות ולא למעשה המגונה, ו.ז.) ורק התמלילים שלהם הועברו לנו", האזנות הסתר הרלוונטיות לתיק רמון לא היו כלולות בהן. השאלה הנדרשת כמו מאליה אכן נשאלה על-ידי השופט ברנר - "זה מקרי?"; (ז) הכיצד זה לא צורפה לחומר שהועבר לפרקליטות רשימה ובה פירוט ההתקשרויות שנעשו (רשימת הפקות); (ח) מדוע התייצבו בפרקליטות לישיבת החסיונות חוקרים הבקיאים פחות בחומר, ולא התייצב קמין שהיה גם החוקר הראשי וגם החוקר שהדריך את המשקלטות בכל הקשור להאזנות שמדובר בהן.

לכל השאלות הללו, שלחלקן לא ניתנו תשובות כלשהן ו/או לא ניתנו תשובות מלאות, מצטרפת רשימה של סיבות ועילות שלפי 'טענות רמון' גרמו למשטרה לנסות ולהעלים במכוון את האזנות הסתר מעיני ההגנה (להלן: 'אינטרס אפשרי של המשטרה'). רשימה זו כוללת, בין השאר, את העניינים הבאים:

1. השיחות חושפות התנהגות בעייתית (בלשון המעטה) של גולן המפעילה סוג של "איום" (פרשת לשון הרע) על המתלוננת כדי להניעה להגיש קובלנה.
יצוין שגם דעתו של בית המשפט לא היתה נוחה (בלשון המעטה) מדרך זו. בסעיף 85 להכרעת הדין אומר בית המשפט:
"... לא כל האמצעים כשרים בנסיון לשכנע קורבן עבירת מין להגיש תלונה. יש קוים שאסור לחצות אותם. אנו סבורים שהעלאת אפשרות של הגשת תביעת דיבה על-ידי חשוד נגד מתלוננת הינו נימוק חריף וחריג שטוב היה אלמלא נעשה בו שימוש. הסיכוי שדבר זה אכן יתרחש אינו ממשי וגם תנ"צ גולן אישרה בעדותה כי מעולם לא שמעה על מקרה דומה".

גם ניצב דנינו הביע עמדה דומה (עדותו בבית המשפט בישיבת יום 8.11.06, עמ' 56/7) ולאור זה יכול שתהיה למשטרה סיבה לנסות ולהעלים עובדה זו.

למען שלמות התמונה אי אפשר שלא להזכיר שדעתו של השופט ברנר, ככל שניתן להסיקה ממהלך הדיונים בפניו, שונה. במהלך "שיחתו" עם גולן (ישיבת יום 28.5.07, בעמ' 12) הוא אמר ש"... לא כל האמצעים כשרים, זה אמצעי שאולי הוא קצת שונה, אבל הוא בהחלט יכול להחשב כשר בנסיבות"; ובהמשך (בעמ' 21) הוא אמר לגולן: "אין לי שום תלונה על אופן ההתנהלות שלך ... לגבי כוונתך בניהול החקירה ...".

2. עובדת ה"איום" לא הוזכרה בזכרון-דברים כלשהו. זכרון הדברים של גולן מיום 23.7.06 הוא זכרון-דברים ארוך למדי ובכל זאת אין בו זכר לפרשת ה"איום". לא היה חולק שעובדה כזו צריכה להיכלל בזכרון-דברים. עיון בזכרונות-דברים המצויים בחומר שהועבר אלי מראה שעל עניינים פחותים בחשיבותם נרשמו זכרונות-דברים.

'טענות רמון' הן שלא במקרה לא נכלל ארוע זה בזכרון-דברים או במסמך אחר כלשהו.

3. השיחות, בצרוף כל הסובב את הפרשה, מצביעות על רצון ליצור בקרב המתלוננת אווירה של עוצמה הסובבת אותה, שממנה לא תוכל להימלט. החוקרת מספר אחת בישראל, שהפילה ברשתה גדולים ורבים, מטפלת בדבר, והיועץ המשפטי לממשלה, פרקליט מדינה ופצ"ר מחכים למוצא פיה.
חשיפת אווירה כזו, שגם השופט ברנר סבור שכל סנגור יהיה מעוניין לדעת עליה, יכולה להיות בלתי רצויה למשטרה; בלשונו של השופט ברנר (ישיבת 28.5.07, עמ' 20) "היא (גולן, ו.ז.) לא קוטלת קנים ... אז היא (המתלוננת, ו.ז.) לא יכולה לעמוד בפני זה ... לסניגור זה חומר, לכאורה לסניגור זה חומר".

4. חשיפת העובדה שהמשטרה יצרה מצג לפיו חקירה, על כל הפומביות הסובבת אותה, תיפתח גם ללא תלונה, כך שמבחינה זו נמצאת המתלוננת במלכוד ממנו היא אינה יכולה להימלט והיא חייבת (בלשונה) להגיש תלונה, יכולה אף היא להיות בלתי רצויה או בלתי נעימה למשטרה, ובמיוחד נוכח הספק באמיתותו של המצג;

5. האזנות הסתר חושפות, לפי 'טענות רמון' נסיון ליצור בתודעתה של המתלוננת תחושה שהיא נתקלה בחלאת אדם (הלשון שננקטה היתה "חרא", "זבל", "נבל", מי שמקומו בבית-סוהר), היכול לגרום נזק ציבורי, שבידיה לשים קץ למעלליו על-ידי הרחקת "אדם כמוהו" ממוקד קבלת החלטות בו מוכרעים ענייני מינוי שופטים ומינוי נשיא בית המשפט העליון (נושא שעמד אז על הפרק). התבטאויות כאלו על שר מכהן על-ידי משטרה חוקרת שצריכה לבחון את הדברים ללא הטיה כלשהי, בוודאי שאינן מחמיאות למשטרה וצריך להניח שנוח היה לה שדברים אלו לא יפורסמו.

6. יש בשיחות, אליבא ד'טענות רמון', בין בעצמן בין ביחד עם חומר אחר, כדי ליצור תחושה לפיה המשטרה רדפה את רמון לא בהכרח מנימוקים ענייניים או מנימוקים ענייניים בלבד; עובדה היא שאחת מהאזנות הסתר קלטה את שכבר הוזכר, שליעד אמרה לאלוף שמני: "אני הרגשתי באיזשהו מקום כאילו זה מלחמה של המשטרה בו (ברמון, ו.ז.). הם לא מכבדים כאילו את ההחלטה שלו" (צריך להיות, כנראה, "שלה", ו.ז.).

צריך להניח שזו התרשמות לא נוחה למשטרה, וטוב היה לה שהיא לא תקבל פרסום. הדברים נכונים שבעתיים כשמי שאומרת זאת היא חברתה, אשת סודה, ומי שהיתה המפקדת הישירה של המתלוננת שיחסיה אתה היו קרובים מאוד. היא היתה זאת שגרמה לפרשה לפרוץ חוצה אל מעבר לתחומה הפרטי של המתלוננת.

7. צריך להניח שהנהייה הטבועה באנשים רבים לטפל בדברים גדולים אינה פוסחת גם על אנשי משטרה. רופאים חותרים פעמים רבות לטפל בחולים שיש להם היבטים מקצועיים חובקי-עולם, עתונאים נהנים כשנופל לידיהם סקופ תופש-כותרות, מהנדסים ואדריכלים מתהדרים בתכנון ובביצוע של מונומנטים, יש ששופטים מעדיפים לטפל בנושאים חובקי-עולם, וגם שוטרים מוצאים פורקן מקצועי וקידומי גדול יותר כשהם מטפלים ב"סלבריטיז".

אי אפשר לשלול אפשרות שהחשש מדעיכה של תיק תופש-כותרות עקב הבעייתיות הנחשפת בהאזנת הסתר יכולה היתה לתרום להחלטה מכוונת של המשטרה שלא לחשוף האזנות אלו.

לכך יש להוסיף שרמון ופרקליטיו סבורים שהיועץ המשפטי לממשלה היה נמנע מהגשת כתב אישום נגד שר משפטים המתבסס על הודעה שנגבתה בנסיבות שתוארו לעיל. גם הכנסת היתה מסרבת, אליבא ד'טענות רמון' להסיר את חסינות רמון בהליך שלידתו האפשרית היא בחריצת-דין מוקדמת מצד אחד, ובהודעה שנגבתה לאחר "איום" מצד שני.

עינינו הרואות שאנו ניצבים בפני כוח מצטבר לא בלתי משמעותי של 'אינטרס אפשרי של המשטרה' שלא לחשוף את האזנות הסתר. אל 'אינטרס אפשרי' זה מצטרפות תמיהות ושאלות שכבר הוזכרו ובהן הכיצד ארע מה שארע כשמדובר ביחידת עילית של המשטרה ובחוקרים מהמעלה הראשונה. בית המשפט, שבפניו היה רק חלק ממצבור העובדות והתמיהות הזה, כתב בהכרעת הדין (בסעיף 76) שהוא נמנע "מלקבוע כי תוצרי האזנות הסתר לא הועברו להגנה בזדון ..." רק בשל "הבטחתו של ניצב דנינו כי הנושא ייבדק לעומק". דעתו של בית המשפט כפי שבוטאה בבירור, היא אפוא, שאלמלא ניתנה הבטחה "לבדיקה לעומק" של הנושא, הוא לא היה מהסס לקבוע על בסיס כלל העובדות והנסיבות שהיו בפניו כי העלמת האזנות הסתר מעיניה של ההגנה היתה זדונית. צריך להניח שאמירה חמורה כל-כך לא היתה נאמרת אלמלא סבר בית המשפט שעל-פני הדברים, ובהעדר הסבר מלא ושלם להיפוכו של דבר, מניעים שלא בתום לב הם שגרמו לאי-חשיפת האזנות הסתר.

לרשימת 'האינטרסים האפשריים של המשטרה' מתווספות עובדות אלו:

(1) במהלך המשפט נחשפה עובדה נוספת שיכול שתהיה לה השלכה על שאלת הזדון. ליעד העידה בישיבת בית המשפט מיום 6.11.06 (עמ' 120) שהמתלוננת סיפרה לה שלאחר הארוע רמון ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה והיא נתנה לו אותו בהקשר "לאפשרות של חזרה לעבודה בלשכת השר" לאחר שהיא תחזור מטיולה בחו"ל. ליעד שכחה לספר עובדה זו למשטרה, ונזכרה בה רק בעקבות הפרסום באמצעי התקשורת. משנזכרה - התקשרה לגולן וסיפרה לה את הדברים. גולן לא טיפלה בנושא אבל הבטיחה לה שקמין יתקשר אתה. הוא אכן עשה כן, לא כדי לשמוע את פרטי הדברים, אלא כדי להסביר לה שהוא איננו יכול לקבל ממנה את הפרטים החדשים משום שהחקירה נסתיימה. בנסיבות אלו יהא על ליעד לספר זאת לתובעת, והיא אכן סיפרה זאת לתובעת.

גולן הכחישה מכל וכל קיום שיחה כזו, קמין נמנע מלהכחיש זאת באופן ברור. בעדותו שניתנה בישיבת בית המשפט מיום 15.11.06 (עמ' 209) הוא אמר (עמ' 210) שהדבר אינו זכור לו. מה שהוא זכר הוא שלאחר שהתיק הועבר לפרקליטות, טלפנה אליו ליעד ואמרה לו שיש לה או לאלוף שמני "משהו חשוב למסור, ומאחר שכולנו היינו עדי תביעה, אני אמרתי לה לדבר עם הפרקליטה אריאלה ונתתי לה את מספר הטלפון שלה". הוא הוסיף ואמר שאין הוא זוכר שהיא דיברה אתו על מספר טלפון בהקשר של רצון המתלוננת לעבוד במחיצת רמון.

צריך להניח, לפחות כנקודת מוצא לבדיקה כלשהי, שליעד, חברתה הטובה של המתלוננת, לא המציאה ארוע מסוג זה יש-מאין. דבריה מתחזקים על-ידי קמין שזכר שיחת טלפון מיוחדת עם ליעד. בארוע המסופר על-ידי ליעד מקופל גילוי ברור של כוונת המתלוננת לעבוד במחיצתו הקרובה של רמון לאחר חזרתה מחו"ל, אם יתאפשר הדבר. כוונה כזו, בסמיכות מיידית למעשה המגונה, יכולה להשליך על בחינת אומד דעתה של המתלוננת ועל האפשרות שהיא העריכה בזמן אמת שרמון נפל לכלל טעות בהבנת המצב, ולא שהוא התנכל לה ללא סיבה שהוא ראה אותה כמוצדקת. ההימנעות של החוקרים מלבדוק עניין זה, בהנחה שהיתה פניה אליהם, מחייבת הסבר, והכל כדי להגיע לחקר האמת וכדי להסיר חשש שפעילות המשטרה הונעה, לכל אורך הדרך, ממה שליעד כינתה רדיפה.

2. כבר הוסבר שהמידע על העלמת האזנות הסתר מעיני רמון הגיע עדו מגורם אלמוני שזהותו נחשפה בפניו בהמשך. נאמר גם שניתוח הדברים מצביע לכאורה על-כך שהמדובר הוא באיש משטרה, או מי שיש לו קשר ומידע לאנשי משטרה שהעובדות ידועות להם. אי אפשר לשלול, בנסיבות אלו, את האפשרות שבמשטרה פנימה ידעו על שיש האזנות סתר רלוונטיות שלא נמסרו ביודעין לרמון ולפרקליטות, דבר המשמיט לכאורה את הקרקע מתחת לטענה שהטיפול הלקוי בנושא זה נבע מטעות ומאי תשומת לב. גם עניין זה מחייב בדיקה במסגרת מיצוי חקירת הזדון.

3. דנינו ואנשי משטרה אחרים, כמו גם אנשי פרקליטות, היו תמימי-דעים שמוטלת חובת רישום זכרון-דברים של תוכנן של שיחות המתקיימות עם נחקר בטרם נמסרת על ידו הודעה. בענייננו היו שיחות כאלו שלא הועלו באופן מלא על זכרון-דברים. העיקרית שבהן היא שיחה ארוכה של גולן עם המתלוננת בבית הקפה. בשיחה זו פותח ה"איום" בתביעת לשון הרע ונאמרו דברים אחרים שנקלטו בהאזנה לשיחות הטלפוניות. גולן רשמה אמנם זכרון-דברים ב-23.7.06 ואולם אין בו זכר כלשהו לכל היבטי הדברים הללו. לכאורה, כך נאמר, הדבר משתלב יפה עם הפעילות המכוונת להעלמת מידע מרמון.

4. כבר אמרתי שהיחיד מבין כל אנשי המשטרה והפרקליטות שאתם "שוחח" השופט ברנר, שטען שהאזנות הסתר אינן חומר חקירה, הוא קמין. דעתו (אם אכן זו דעתו) היא חריג גם ביחס לעמדותיהם של בית המשפט, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ואחרים. "שיחתו" של קמין עם השופט ברנר חושפת אולי את הרקע עליו צמחה דעתו החריגה של קמין.

קמין היה החוקר הראשי בפרשה. הוא נשאל על-ידי השופט ברנר בישיבת יום 28.5.07 (עמ' 3) מדוע הוא לא תמצת את האזנות הסתר, ובמיוחד את אלו שמהן ניתן ללמוד על ה"איום" בהגשת תביעת לשון הרע על-ידי רמון. תשובתו היתה שהתיק הוא "תיק ייחודי", בו "היינו צוות של שלושה ..." (הכוונה לגולן, לקמין, ולרפ"ק ארביב) והוא עצמו לא יכול היה ליתן הוראה כזו. קמין הוסיף שהוא עצמו נחשף להאזנות "בשלב המאוחר יותר", כשהפרקליטות ביקשה לתמלל אותן בעקבות פניית פרקליטי רמון. לשאלת השופט ברנר למה לא נחשף למידע זה קודם לכן, השיב קמין "אני נחשפתי אליהם לא ברמה של תמליל אלא ברמה של ידיעה שיש שיחה כזאת, זה נושא אגבי מאוד ... " משום שההאזנה מוקדה לשאלת החשד של הדחה בחקירה, ולא של מעשה מגונה, ובכיוון זה הוא תדרך את המשקלטת (עמ' 4-5). סמוך לאחר-מכן (עמ' 10) אומר קמין שהמוקד היה דווקא מעשה מגונה.

למקרא דברים אלו מתעורר הרושם שקמין ביקש ליתן הצדקה בדיעבד לאי-תמלול האזנות הסתר, ולאי-העברתן להגנה. לדעתו האזנה לחומר שמדובר בו חרגה מהצו שניתן על-ידי הנשיא א. גורן. קמין הדגיש שאילו ידע את תוכן האזנות הסתר בזמן אמת, לא היה מורה על תמלולן, וכאן בא העיקר (עמ' 7): "כי עם כל הכבוד להגנת הנאשם ... זה לא תפקידי ...". "חשבתי שזה לא נכון לתמלל אותן, לא הוריתי לא לתמלל אותן, ידעתי על קיומן של השיחות" (עמ' 30).

קמין תואר גם על-ידי פרקליטת מחוז תל-אביב כחוקר מוכשר; הוא שירת ביחידת עילית ונבחר להיות חוקר ראשי בתיק רגיש מאוד, ואולם חרף זאת עמדתו היא שאין זה מעניינו ליתן את הדעת לעובדות הרלוונטיות להגנה, כאילו אין זה מתפקידו של חוקר לבחון את כל היבטי העובדות (בין הפועלות נגד נחקר, בין הפועלות בעדו), ולשקול לאור המכלול אם להמשיך בחקירה, אם להפסיקה, אם להמליץ על הגשת אישום או על אי-הגשת אישום, אם להמליץ על סגירת התיק מחוסר ראיות או בשל חוסר אשמה, ועוד. גישה מיוחדת זו יכולה להסביר אולי את הימנעותו מלבחון את המידע המאוחר שנמסר לו על-ידי ליעד אודות כוונת המתלוננת להמשיך לקיים ערוץ הידברות עתידי עם רמון, חרף המעשה המגונה, כדי להתקבל לעבודה בלשכתו. זוהי עובדה שיכולה אולי לעניין את ההגנה, ואולם הבנתו היא ש"... עם כל הכבוד להגנת הנאשם ... זה לא תפקידי ...".

איננו יודעים אם קמין, או כל צוות שלושת החוקרים שפעלו כאחד, או המשטרה כולה, פועלים לעתים או תמיד בדרך התואמת את דברי קמין. איננו יודעים גם אם תמיד ממיין קמין מידע העולה בהאזנת סתר על "איומים" על נחקר, כמידע בלתי רלוונטי החורג מהיתר שניתן להאזנת סתר במסגרת חשד לביצוע עבירה. אני מאמין שלא כך פועלים המשטרה וחוקריה, ובהנחה זו ברור שנעשתה בחקירת פרשת רמון סטיה מהמקובל במשטרה. השאלה מדוע סטו קמין או כל שלושת החוקרים הבכירים והמצטיינים ביחידת עילית של המשטרה מהמקובל, לא נתבררה.

יתכן שיש לדבריו ולגישתו של קמין, כמו גם לכל הקושיות והעובדות שפורטו לעיל, הסברים; יתכן שהדברים לא הובנו כהלכה; יתכן גם שיש בידי המשטרה להראות שבנסיבות נתונות ניתן לפעול בדרך בה היא פעלה במקרה זה. כל הדברים הללו לא נתבררו, וברור שללא בדיקה וחקירה לא ניתן ליתן מענה ל'טענות רמון', ובתוכן גם לא לטענתו העיקרית, היא הטענה של קיום זדון.

ו. סמכויותיו של השופט ברנר
המסגרת הנורמטיבית של בדיקתו, הדרך בה הוא הבין את סמכויותיו, ומסקנת בדיקתו

במהלך הדיונים בפניו הביע השופט ברנר את דעתו ש"אני אינני ועדת חקירה, אני גוף כזה מוזר, לא יודע איך לקרוא לזה ...".

אכן, אין הסדר חקיקתי מפורש לגוף בודק מהסוג שהשופט ברנר הפעיל, ואולם לא יהיה זה נכון לומר שגופים כאלה אינם מוכרים. גופים בודקים, יהא כינויים אשר יהא, אינם דבר חריג בשיטת המשפט והממשל שלנו. נראה הדבר שאופי מינויו של השופט ברנר תואם פחות או יותר את אופיין של ועדות חקירה המוקמות על-ידי הרשות המבצעת מכוח סמכותה הטבעית. על כגון אלו נאמר בספרו של א. קלגסבלד, ועדות חקירה ממלכתיות (עמ' 18), ש"הרשות המבצעת רשאית, ולעתים חייבת, לקיים בירור עובדתי בנושא שבתחום סמכויותיה. לצורך זה יש לרשות המבצעת סמכות טבועה ... להקים ועדת חקירה ... לוועדה כזו אין מעמד מוסדר בחוק והיא משמשת בדרך כלל כלי עזר לבירורים בנושאים פנימיים של הרשות הממנה". בהמשך נאמר שלוועדות אלו אין סמכויות כפיה, ואולם "כיוון שוועדת בירור מוקמת לחקור את העניינים הפנימיים של הרשות המבצעת עצמה, הרי בדרך כלל יש בידה לבצע את תפקידה גם ללא סמכות כפיה ... עם זאת קיימים תחומים שבהם נמצאת ועדת בירור בעמדת נחיתות מובהקת לעומת ועדות מכוח חוקים ספציפיים ...".

בודקים כאלו מסווגים כ"גוף החוקר בעל המעמד הנחות ביותר בשיטה המשפטית". המשותף לכל הגופים הללו הוא (עמ' 17) שהם "מופעלים על מנת לברר סוגיה עובדתית מסוימת ולמסור דו"ח על תוצאות החקירה לגוף שהקימם ...", וזהו בדיוק מה שנתבקש השופט ברנר לעשות. בלשון כתב המינוי, "לבדוק את (1) תהליכי ההעברה להגנה של תוצרי האזנת הסתר ... (2) והסיבות שבעטיין חלק מהחומר לא הועבר במועד ...".

אם אכן היו מעורבים שיקולים בלתי עניינים בהעלמת חומר חקירה מרמון, כטענת רמון, כי אז הכשל והשבר שנחשף במשטרה הוא גדול. המדובר הוא בחשד לנגע שנחשף בקרב ליבת כוח החקירה של המשטרה. אין לכן תימה שגם בית המשפט וגם היועץ המשפטי לממשלה סברו שעניין זה מחייב בדיקה מעמיקה.

בדיקה מעמיקה מחייבת כמובן למצות את כל מקורות המידע שמהם ניתן לבנות פסיפס שממנו ניתן להסיק אם מדובר בחשד מבוסס אם לאו.

קלגסבלד מביא בספרו פסיקה זרה, הקובעת את המובן מאליו, היינו שהקביעות בדו"ח ועדת חקירה ממלכתית חייבות להיות מבוססות על -
"… some material that tends logically to show the existence of facts consistent with the findings and that the reasoning supportive of the findings, is not logically self-contradictory" .
הדברים מתייחסים אמנם לוועדת חקירה ממלכתית, ואולם הם אלמנטריים, ואין ספק שהם חלים על כל גוף בודק המתבקש לקבוע ממצאים עובדתיים.

חשיפת העובדות איננה תמיד מלאכה קלה, ויש מצבים בהם "ועדות נחותות" לא יוכלו לקבוע ממצאים המבוססים על עובדות, אם משום שאנשים או גופים מעורבים מבקשים להסתיר דברים, אם משום שמדובר בעובדות מוכחשות שהכרעה בהן ללא כלי חקירה מלאים היא בלתי אפשרית, או שהיא קשה מסיבות אחרות. הפתרונות במקרים כאלו הם מגוונים, והם נעים, בהתאם לחשיבות הנושא הנבדק, מזניחת החקירה ועד להעברתה לפסים של חקירה פלילית או של מינוי ועדת חקירה ממלכתית או ועדת בדיקה לפי סעיף 8 א' לחוק הממשלה.

השופט ברנר לא היה מצויד בכוחות חקירה מהסוג האמור, וברור שלא היה ביכולתו לגבות עדויות. אולם למעלה מכך, הבנתו של השופט ברנר היתה שלא רק שהוא איננו יכול לגבות עדויות, אלא שכתב המינוי שניתן לו מצמצם את יכולתו להרחיב את החקירות בדרך כלל.

את מסקנות דו"ח ברנר צריך לקרוא לאור המגבלות הללו שהוא ראה עצמו כבול בהן. אין טוב מללמוד על טיבה והיקפה של החקירה מלהתחקות אחר הדברים שאמר השופט ברנר במהלך הדיונים שהיו בפניו בנושאים אלו, ואביא להלן חלק מדברים אלו:

א. בתשובה לבקשת רמון שהוראות דנינו לביצוע האזנת סתר בחשד להטרדה מינית, תוך שימוש בעמדת האזנה לשיחותיה של שולה זקן, ייבדקו, אמר השופט ברנר (עמ' 36 לפרוטוקול הישיבה הראשונה) שהנושא הזה חורג מסמכויותיו. תשובה זו מתייחסת גם לבקשת רמון לבדוק על מה סמך דנינו כשחשד בהדחה בחקירה, והאם היה זה חשד בתום לב. בהמשך הבהיר השופט ברנר שבדעתו להתמקד בנושא הנוגע לאי-העברת האזנות הסתר להגנה.

ב. במענה לאחת מ'טענות רמון', תהה השופט ברנר האם הנושא שהועלה הוא בתחום סמכותו. אני יושב, ומטפל, כך אומר השופט ברנר, ב"נושא ... הרבה יותר משפטי טכני מאשר קשור בעדויות כאלו או אחרות, כן אמר את זה, לא אמר את זה ... אני מסתכל על זה ... בצורה משפטית פשוטה, אני עורך-דין, קיבלתי כתב אישום, מגיע לי שבתאריך זה אקבל חומר מסוים, היה לכם את החומר ...". כל זה איננו קשור בשמיעת עדויות. עם זאת, כך הוסיף ואמר השופט ברנר, אם היתה הסתרה בזדון, הנושא מצוי בתחום המנדט שניתן לו (עמ' 39 לפרוטוקול).

ג. בתשובה לנושאים שונים שהעלו רמון ופרקליטו, אמר השופט ברנר (עמ' 47 לפרוטוקול): "אני אינני ועדת חקירה, אני גוף כזה מוזר, לא יודע איך לקרוא לזה ...". "הדברים שהצגתם ... הם מעוררים מחשבה והם דורשים תשובות". הוא מתכוון אמנם להזמין את המשטרה ולשמוע מה בפיה, ואולם "אני אינני מתכוון לפתוח כאן משפט". על-כך הקשה רמון ושאל כיצד ניתן יהיה להכריע בעובדה אותה מכחיש, לדוגמא, קמין, כשעובדה זו יכולה להשליך על ההכרעה בשאלת קיום או אי-קיום של זדון. תשובתו של השופט ברנר היתה: "אני לא מתכוון לעשות הליך כזה ...", "לא מעניין אותי העדות שלה כרגע ... אני במקצוע הזה חמישים שנה ... אם עונים לי כך או עונים אחרת, לי יש חשיבה משלי ודעה משלי, ואני לא צריך עדים בשביל זה. אני יכול לכתוב ליועץ המשפטי לממשלה, אני שמעתי את זה ושמעתי את זה ואת כל הצדדים, ואלה העמדות, אלה הממצאים, כי עם ממצאים אי אפשר להתווכח, הם קיימים כמסמכים, מה שקיים קיים, ומה שלא קיים בתיק בזמן שהיה צריך נניח להיות קיים, הוא איננו". הוא הבהיר שפנה למי שפנה וביקש פרטים רבים, "... ואני על-פי החומר הזה יכול להגיע למסקנות. אני אינני רוצה להפוך את זה למשפט". שוב הקשה רמון ושאל - ומה אם גולן תכחיש, והשופט ברנר השיב לו שהוא יקח את נהלי המשטרה, יבחן מה היה צריך להעשות; "אני לא נותן עכשיו פסק-דין ולא כותב עכשיו חוות-דעת". רמון לא הניח וחזר ואמר (עמ' 50) שהעדים דרושים לו להוכחת הזדון.

ד. בישיבת יום 27.5.07 הסביר בא-כוח רמון שבדיקת 'טענות רמון' מצריכה הענקת סמכויות חקירה לבודק שיאפשרו לו לכפות על עדים להעיד וכן לחקרם, לשמור על זכויותיהם של נותני עדות וכל כיוצא בזה סמכויות המוסדרות בסעיף 8 א' לחוק הממשלה. ללא הענקת סמכות כזו "עלול המאמץ הזה (של הבדיקה, ו.ז.) לרדת לטמיון ... כתב המינוי לא ברור מספיק ...", יש לבדוק, כך אמר, אם הביאו ליועץ המשפטי לממשלה, בטרם קיבל החלטתו להעמיד לדין את שר המשפטים, את "תוצרי האזנת הסתר שהוא עצמו שלח לעשותם". השופט ברנר אמר (עמ' 7) שההסמכה שקיבל "היא די רחבה".

ה. עד כמה נמנע השופט ברנר מליתן לבדיקה שהוא ערך ולו סממן אחד של חקירה עולה מדבריו באותה ישיבה, לפיהם הוא הקפיד שלא לכנות את פעילותו בהפניית שאלות לאנשים אותם הזמין כ"חקירה", ואפילו לא כ"בדיקה": "אני לא רוצה שאנשים ירגישו שלא בנוח, אני אמרתי להם: אני מבקש אתכם לבוא לשיחה אתי, בשיחה זו אני מציג להם שאלות והם יצטרכו לתת תשובות ...". במאמר מוסגר אעיר שזוהי הסיבה שבמסמך זה כיניתי את מעמד השאלות והתשובות של מוזמנים שונים לשופט ברנר כ"שיחה" תוך שמלה זו נתונה בגרשיים כדי להדגיש את שאילתה מדו"ח ברנר.

ו. במהלך עדותה של גולן, כשהיא ניסתה להראות שלא היה נסיון להסתיר מעיני הפרקליטות את פרשת ה"איום" על המתלוננת, אמר השופט ברנר (בישיבת יום 28.5.07, עמ' 41): "הסברתי ליועץ המשפטי לממשלה, אני רוצה תשובות לשאלות שעליהן הוא הפקיד אותי לבדוק, אם הם הסתירו או העבירו באחור, אם הסתירו בזדון או הסתירו ברשלנות ... אני לא מתכוון כעת לחקור מ'בראשית ברא', יש לי מן הסתם עוד מה לעשות ...".

ז. בהמשך (עמ' 44) הביע השופט ברנר את דעתו שפרשת מסירת מספר הטלפון של המתלוננת לרמון במטרה לעבוד במחיצתו איננה קשורה למנדט שניתן לו. "אני לא מתכוון לגלוש לדברים האלה אם זה נכון או לא"; ובעמ' 63: "אותי מעניינת גזרה מוגדרת מאוד. יש טענה של סנגורים - לא קיבלנו, הסתירו מפנינו. השאלה היא מי הסתיר והשאלה מתי זה הגיע ואם עבר ...".

ח. בישיבה מיום 30.5.07 נתקיימה "שיחה" בין השופט ברנר לפרקליטת מחוז תל-אביב. בפתח ה"שיחה" (עמ' 1-2) אמר השופט ברנר שסמכותו היא לבדוק מי אחראי לאי-העברת החומר להגנה והאם זה בזדון או ברשלנות או בתום לב.

דומה שמכלל הדברים הללו ניתן להסיק שלפי הבנתו של השופט ברנר את כתב המינוי שלו, הוא היה מוגבל בחקירתו בעניינים אלו:

(א) הנושא שיש לבדקו מתמקד אך ורק בשאלה הצרה של העברת חומר החקירה להגנה;
(ב) במסגרת זו עליו להשיב אם אי ההעברה היתה נגועה בזדון;
(ג) המסגרת הנורמטיבית של פעילותו כבודק היתה ונותרה בלתי ברורה ("אני גוף כזה מוזר");
(ד) הוא לא הוסמך לערוך חקירות ובדיקות; לכל היותר הוא צריך לאסוף חומר (בין על דרך של "שיחות" עם אנשים, בין על דרך של ריכוז מסמכים), ועל בסיסו עליו לבסס ממצאים; יתירה מכך, אין צורך לשמוע את דבריהם של מעורבים או בעלי מידע, מלבד אלו שאותם הוא שמע, אפילו אם נטען שיש בפיהם דברים שישליכו על נושא הזדון;
(ה) שמיעת עדויות וניהול מעין-משפט ולו כדי להכריע בעובדות שנויות במחלוקת הרלוונטיות לזדון, אינם בתחום סמכותו;
(ו) בדיקת כל עובדה החורגת מהתחום הצר של העברת החומר להגנה אינה מצויה בתחום סמכותו, אפילו מבוקש להסיק ממנה, אם על דרך ההיקש, אם על דרך ההגיון וההסתברות, שהיה או לא היה זדון בהימנעות מהעברת החומר להגנה; בדיקתו היא בדיקה "טכנית-משפטית", ואל לה לחרוג ממסגרת זו.

העולה מהמקובץ הוא שהשופט ברנר נתן פרשנות מצמצמת לאמור בכתב המינוי, ואי אפשר לומר, בכל הכבוד, שפרשנות מצמצמת זו אינה יכולה לתאום את לשונו. אני עצמי נוטה לדעה שניתן לפרש את כתב המינוי בצורה רחבה יותר, ושהיועץ המשפטי לממשלה אכן כיוון בכתב המינוי לפרשנות המרחיבה המאפשרת לבודק לאסוף את כל אותו מידע ממנו ניתן להסיק, ישירות או בעקיפין, על דרך ההיקש, או ההסתברות, או ההגיון, אם הסתתר משהו מאחורי אי-העברת החומר, ואם הסתתר - מה הסתתר.

נוכח העובדה שהשופט ברנר נתן לכתב המינוי פרשנות מצמצמת, בהבינו שזו היתה כוונתו מצד אחד, ושהוא העדיף שלא להיזקק לסמכויות סעיף 8 א' לחוק הממשלה, כפי שהוצע לו על-ידי שר המשפטים, מצד שני, נותרו מרבית העובדות שמהן ניתן אולי להסיק את קיומו או אי-קיומו של זדון, בבחינת נעלם או בבחינת תיקו, משום שאנשים שיכלו לתרום ל"פסיפס הזדון" או "אי הזדון" לא הוזמנו כלל ל"שיחה" או לבדיקה וחקירה. שאלת הזדון הוכרעה בדו"ח ברנר, כפי שיפורט להלן, בעיקר על בסיס התרשמותו של השופט ברנר מ"שיחותיו" עם חלק מהמעורבים, כשלכך מצטרפת הבנתו שלא היו לגולן ולקמין אינטרס אישי בהטיית דרך החקירה. על בסיס אלו סבר השופט ברנר שזדון לא היה מעורב בפעילות אנשי המשטרה.

למסקנה זו הגיע השופט ברנר חרף ממצא שהוא עצמו קבע ולפיו "נעלה מכל ספק" שגולן וקמין "ידעו וגם/או חייבים היו לדעת" שכל תוצר האזנות הסתר הם חומר חקירה בתיק רמון, זאת נוכח העובדה שהבקשה להאזנות סתר שהוגשה לבית המשפט והצו שניתן בעקבותיה כללו גם מעשה מגונה, והמעשה המגונה מתייחס אך ורק לחשדות נגד רמון. קמין עצמו הודה בכך; וחרף ממצא שקבע ש"גולן וקמין מוחזקים בעיני כמי שדווחו ... במישרין או זו מפי זה, אודות תוכן השיחות שנקלטו. בזמן אמת. קמין בעצמו הודה בכך ..." (פסקאות ד', ה', ו' בסעיף 56 לדו"ח ברנר); וחרף ממצא נוסף שקבע, ולפיו "תיק החקירה איננו משקף את מה שנתגלה בביצוע ההאזנות אודות סירובה של המתלוננת להתלונן, וכיצד השתנתה דעתה. לא מזכר, לא תזכיר, לא זכרון-דברים, מאומה". אין תימה שעל רקע כל אלו "הדבר עורר אצלי (אצל השופט ברנר, ו.ז.) את ההרהור שמא היה עניין אישי לתנ"צ גולן להעלים במכוון היבט זה של התיק, בין אם באי-גילוי קיומן של ההאזנות, ובין אם בהימנעות מלדווח על תוצרי ההאזנות ובין אם בהימנעות מלדווח על הסירוב וההסכמה - ומה שהיה ביניהם - בכתובים ..."; ומוסיף ואומר השופט ברנר שלכל הדברים הללו "לא קיבלתי שום הסבר" (סעיף 56 (ח') לדו"ח ברנר).

מן ההכרח היה ש"הרהור" מהסוג האמור יעלה בדעתו של השופט ברנר, כמו גם בדעתו של כל אדם הגיוני אחר הבוחן את כוחן המצטבר של כל העובדות הסובבות פרשה זו, הכל כמפורט לעיל. השופט ברנר מעיד על עצמו בהמשך שכפועל יוצא מכך "התלבטתי לא מעט" ובעקבות כך "הצגתי לתת-ניצב גולן שאלה ישירה בנדון", ואולם סופו של דבר "שוכנעתי כי סיבת הדבר אינה נעוצה בשום מעשה או מחדל מכוון מצדה". התרשמותו של השופט ברנר היא ש"לאחר כתיבת המזכר מיום 23.7.06 הצטמצם מאוד טיפולה של תנ"צ גולן בתיק הנדון למי שהגדיר עצמו, כאמור, כחוקר הראשי בתיק, דהיינו סנ"צ קמין". למסקנה דומה מגיע השופט ברנר ביחס לקמין. לא היה לו, לפי האמור בהמשך הדו"ח, "אינטרס אישי בהסתרת אופן השכנוע של המתלוננת, הוא גם לא היה מעורב בכך במישרין, וממילא לא ניתן לייחס לו כוונה כלשהי בנידון זה".

פרט להתרשמות השופט ברנר מהעדר אינטרס אישי, הוא לא ביסס את מסקנתו בדבר העדר זדון על עובדות. לכאורה נובע מכך שמסקנות אלו של השופט ברנר מבוססות בעיקרן על התרשמותו מה"שיחות" שקיים עם אותם מעורבים שהזמין, ועל החומר הכתוב שהיה בידיו. החומר הכתוב (ובעיקר החומר הלא כתוב) מעלה שאלות יותר משהוא מספק תשובות. נותרו אפוא ה"שיחות" בלבד. ההתרשמות גברה במקרה זה על התמיהות שהשופט ברנר בעצמו פרטן, הכל כאמור לעיל, ועל אף שבלשונו הוא "לא קיבלתי שום הסבר".

התרשמות שופט מהעדים המופיעים בפניו, כמו גם מ"שיחות" עם כאלו שאינם עדים, היא מרכיב חשוב בגיבוש דעתו. גם במהלך הדיון לא הסתיר השופט ברנר את התרשמותו החיובית מקמין. ב"שיחה" עם פרקליטת מחוז תל-אביב (עמ' 35 לישיבת ה-20.5.07) הוא אמר לה: "מאוד התרשמתי מהדרך שבה הוא הציג את הדברים".

עם זאת היה ברור גם לשופט ברנר, והדבר נלמד גם מחלק מהתבטאויותיו שהובאו לעיל, שהמדובר הוא בהתרשמות גרידא ושההתרשמות, היא לבדה, איננה ממצה את החקירה בהיבטים שונים ובכלל זה בשאלת הזדון. הזדון, כשהוא קיים, שוכן בלבו של אדם, וניתן ללמוד עליו בדרך כלל (כשאין הודאה) מפסיפס של עובדות הנאספות ומצטרפות האחת לרעותה עד כדי יצירת תמונת זדון או תמונת העדר זדון, הכל לפי המקרה.

הבנתו של השופט ברנר שאין לגולן ולקמין אינטרס אישי במאטריה שמדובר בה מבוססת אף היא בעיקר על התרשמות בלבד, אולם, וזהו העיקר, צריך לזכור שהאינטרס המכוון פעילות של בני-אדם איננו חייב להיות אינטרס אישי צר דווקא; יש אינטרס קבוצתי של קבוצה הפועלת כאחת, ויש אינטרס אידיאולוגי, ויש אינטרס של הצלחה במשימה, ויש אינטרס הנובע מטינה או מאהדה, ויש אינטרס הנובע מרצון לעזור לחבר בעבודה, ויש אינטרס הנובע מרצון לחפות על מחדל או על אי-תקינות שבוצעה, ויש במקרה זה סדרה של 'אינטרסים אפשריים של המשטרה', ויש תמיהות שחלקן הועלו גם על-ידי השופט ברנר, שלא ניתנו להם, לדבריו שלו, הסברים מספיקים, ולא מניתי אלא מעט מזעיר ממניעים אפשריים שיכולים להדריך ולכוון פעילותו של אדם.

בהעדר חקירה מקיפה בכל אלו לא ניתן להגיע למסקנה שיש לה תשתית עובדתית אם פעילות החוקרים היתה נגועה בזדון.

חקירה ממצה היתה מביאה בחשבון, כדוגמא בלבד, שבפעילות המשטרה היו מעורבים אנשים רבים, בנוסף לדנינו, גולן וקמין, שעמם לא "שוחח" השופט ברנר. יש משקלטים ויש מאזינים ויש צוות ממיין ויש הוראות שניתנו על-ידי קמין ועל-ידי אחרים לשוטרים שונים, ויש נוהגים מתי ממנים קצין הערכה ומתי לאו, ויש אפשרות שיש מי שיוכל להסביר למה לא היה קצין הערכה, ויש שוטרים שנשלחו על-ידי קמין לישיבת החסיונות וסביר להניח שהם צוידו במידע ובהכוונה, ויש פרקטיקת חקירה שצריך לבדוק אם היתה סטיה ממנה רק במקרה זה, ולא מניתי אלא מעט מזעיר מאנשים שאולי יש להם מידע היכול לאפשר הרכבת אותו פסיפס שיכול לתרום להכרעה מוצקה בשאלת הזדון.

כל ההרהורים הללו נכונים שבעתיים כשרמון סיפר על מקור מידע, כנראה משטרתי, שידע עוד בטרם יצאו הדברים לאור העולם, שהיתה אי-תקינות בנושא העלמת האזנות הסתר, ודיווח על-כך לרמון. אי אפשר לשלול שתהיה נכונות לאותו מקור או לאותם מקורות להעיד בפני ועדה בעלת סמכויות כפיה. עדות כזו, אם תבוא, תסתור את התמונה האידילית שאנשי המשטרה ביקשו לשרטט אותה ולפיה לא היה במשטרה איש שידע והיה ער לכך שיש חומר חקירה שלא נחשף.

ז. התוויית דרך פעולה

כאמור בראשית הדברים, בקשתם של פרקליטי רמון במכתבם אליך היא להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את כל הטעון בדיקה.

סעיף 1 לחוק ועדות חקירה קובע שוועדה כזו תוקם אך ורק כשיש צורך לברר "עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית". השאלה אם דבק נגע, היכול להיות נגע ממאיר, באחד ממוקדי החקירה הראשיים של המשטרה, יכולה להיות שאלה בעלת חשיבות ציבורית חיונית.

הטעם לכך הוא שאי אפשר להמעיט במשמעות החמורה שיש בקיום כוח חקירה בעל יכולת טכנית ומקצועית מצד אחד, בעל כוח כפיה מצד שני, בעל יכולת להפעלת לחץ מצד שלישי, ובעל מצבור מידע גדול-מימדים מצד רביעי, הפועל בדרך לא תקינה. הכוחות האלו הוענקו למשטרה, כיוון שהיא מופקדת על שמירת הסדר הציבורי, וחלק גדול מיכולת הציבור ליהנות מאיכות חיים ראויה תלוי בחתירת המשטרה להשגת מטרה זו. הכוח שניתן לה - למטרה זו ניתן, ושימוש פסול בו יכול לזעזע מוסדות ארץ.

הנשיא ברק אומר בנושא אחר אמנם, שיש מצבים בהם מוענק כוח לממלא תפקיד זה או אחר, ו"כוח זה נתון בידו למען החברה. אך קיים תמיד חשש, ונסיון החיים מוכיח כי חשש זה מבוסס הוא, כי מי שבידו כוח ינצל אותו לרעה, הפיתוי לכך הוא גדול ... מכאן הצורך לגבש מערכת דינים שיהא בה לרסן את הכוח, שכן כוח ללא אחריות משול להפקרות" (קוסוי נגד פויכטוונגר, פד"י לה (3) 253, בעמ' 277).

בשינויים המחויבים מן העניין, הדברים הללו ישימים אף לענייננו. אם אכן פשה הנגע, ומוקד כוח עילית משטרתי הופך להיות "בעל עניין" בתוצאות חקירה שהוא מנהל, וככזה הוא מעלים מעיני החשוד חומר חקירה שיכול להיטיב עמו, או להצביע על דרך לקויה שננקטה על-ידי המשטרה, כי אז יש בכך כדי לתקוע מסמר נוסף בארון ההידרדרות הציבורית. יש צורך, לכן, באיתור בעיה כזו כדי לנקוט בצעדים לריסון השימוש הלא תקין בכוח כזה.

איש לא יתן אמון ברשויות משליטות החוק אם תחלחל בקרב הציבור התחושה שיש אפשרות שמה שנחשף בפני החשוד ובפני הציבור איננו יותר מקצהו של קרחון שחלק משמעותי ממנו שקוע בתהום הנשייה של ארכיונים חבויים של המשטרה.

אם הדברים הם 'כצעקתה' כששר משפטים מכהן מעורב בדבר, מה יגידו אזובי הקיר שהם הציבור שכל אחד מחבריו יכול להיזקק או להיתקל במשטרה בהקשרים שונים.

חשוב להבהיר ולהדגיש שכל האמור בנייר זה איננו בא להטיל אשם במשטרה. הדברים טרם נבדקו וטרם נחקרו ואל לאיש לחרוץ דין בטרם בירור. לעומת זאת, ריכוז הדברים המובא בנייר זה, שכולו נמצא בכתובים, מצביע על-כך שיש מספיק תמיהות, ומספיק כוח מצטבר של עובדות מעלות תמיהה שלא ניתן להם הסבר או לא ניתן להם הסבר מלא, שיצדיק עריכת חקירה ממצה על-ידי גוף המצויד בסמכויות כפיה, כשהחוק מטיל חובת אמירת אמת על מי שמופיע בפניו כעד. יש סיכוי טוב שחקירה כזו תצליח להגיע לממצאים מבוססים שיש להם תשתית עובדתית מוצקה, שיהיה בהם די לקבוע את הגורמים והסיבות שהביאו לאי התקינות שנתגלתה במישורים שונים של חקירת רמון.

אי אפשר להתעלם מכך שעריכת חקירה בנושאים שיש בהם פוטנציאל להסעיר את הציבור כרוכה, לצד ההיבטים הבלתי מעיקים שבה, גם בהיבטים מכבידים מאוד. עצם קיום חקירה כזו יכול להשליך על תפקוד הגוף שפעילות אנשיו נחקרת; היא יוצרת בועה מלאכותית למדי שרק הנעשה בתוכה נבדק, במנותק מפעילותה הכללית, בעוד היא מצטיירת בעיני הציבור כחזות כל הנוגע לאותו גוף; דרגים גבוהים נדרשים להתייצב כעדים, דבר שפוגע בתפקודם ומסיט אותם ממהלך עיסוקם הרגיל, ועוד. בצדק אמר פרקליט המדינה דאז במכתבו אליך שהוזכר לעיל, שאין לך פעילות שאין נופלות בה טעויות, ואוי לחברה שתראה בכל טעות כזו, ואפילו טעות גדולה, סיבה לחקירה על-ידי ועדת חקירה ממלכתית או ועדת בדיקה. יש רשויות מנהליות המופקדות על בקרה ותכנון והכוונה, והדרך הנכונה בדרך כלל היא להותיר את תיקוני המעוות למי שאמון על-כך.

השאלה אם ענייננו נופל לתחום המחייב עריכת חקירה מסוג זה מצריכה בדיקה מדוקדקת ומעמיקה. לי נראה שבסופו של דבר, ונוכח היבטי הזדון הכלולים ב'טענות רמון', ונוכח כל שפורט לעיל, הרי שהחשד בזדון, אם חלילה הוא נכון, הוא מהסוג היכול לזעזע מוסדות ארץ.

לא האחרון בנימוקים הוא עניינם של חוקרי משטרה שזכו למעמד ולהישגים במהלך עשרות שנות עבודה, תוך שהם מקדישים תקופת חיים שלמה לציבור ולמשטרה. ב"שיחתה" של גולן עם השופט ברנר (ישיבת יום 25.8.07, עמ' 58) היא אומרת: "זרקו אותי לאש ולכלבים. אני מוצאת את עצמי מאוד מאוד נפגעת ...". ובהמשך היא אומרת: "תיקי יאח"ה שוכבים בפרקליטות רק איזה 4-5 שנים, עם פרשיות שוחד נוראיות ואיומות ולא מוגשים כתב אישום ... אני בכל הקריירה המקצועית אף פעם ... לא נפגעתי כפי שאני נפגעת בסיפור זה ולא באשמתי". אין זה תקין, היא אומרת בהמשך, שהפרקליטות שמה הכל על כתפי המשטרה. לא היה ביכולתה, כפי שהיא אומרת בהמשך, להתעמת עם הפרקליטים כשהיא ניצבה על דוכן העדים.

ספק אם נושא זה כשלעצמו מצדיק בדיקה מהסוג האמור. יש אמצעים מתונים יותר שבמסגרתם ניתן לברר סוגיות מסוג זה, וגם לספק לנפגעים מזור, אם אכן הוא מגיע להם. ואולם, כששוקלים אם להקים ועדת בדיקה, צריך להביא בחשבון שמסקנותיה יכולות לרפא, "כתוצר לוואי" של עבודתה, פגיעה שאולי נגרמה לאנשי משטרה שהיו בבחינת "נחשדים בכשרים".

ואחרון אחרון, העמדת שרים ואנשי ציבור לדין איננה מילתא זוטרא. רמון טוען שאילו ידעה הכנסת את שהוא טוען שארע, ואילו ידע היועץ המשפטי לממשלה את מלוא העובדות שהוא טוען, היועץ המשפטי לא היה מעמידו לדין, והכנסת לא היתה מסירה את חסינותו. אינני יודע אם ניתוח זה של הדברים מדויק, ואולם נראה לי שצריך להיות מוסכם ומקובל על הכל שכבגון דא אין משחקי טקטיקה ואין גם משחקי מחבואים. הכל צריך להיות גלוי ומונח על השולחן. חשד שמא לא הכל מוצג מעכיר מאוד את האווירה הציבורית, מקעקע את אמון הציבור במערכות החקירה והתביעה, ופוגם בסדרי שלטון ומשפט.

נראה הדבר שבאיזון הכללי של הדברים, חקירה היא בלתי נמנעת. ועדת חקירה ממלכתית נראית בלתי מידתית, כשיש דרך אחרת, מתונה יותר, המאפשרת ביצוע חקירה לא פחות טוב. המדובר הוא בוועדת בדיקה לפי סעיף 8 א' לחוק הממשלה.

לי נראה שהקמת ועדה כזו היא הדרך האופטימלית למיצוי האמת במינימום של שיבוש החיים הציבוריים, והכל בסוגיות כעולה מ'טענות רמון' ומנייר זה. למותר לציין שאם תוקם ועדה כזו נכון יהיה לציידה בסמכות להרחיב, לפי הבנתה, את היקף הבדיקה, אם וככל שחשיפת דברים תצריך או תצדיק זאת.
בכבוד רב,

ו. זילר