חיילת שלקתה באפילפסיה הוכרה כנכת צה"ל

ועדת הערר לפי חוק הנכים, שליד בית משפט השלום בחיפה, קבעה כי חיילת שלקתה בהתקף אפילפסיה בזמן השירות הצבאי זכאית להכרה כנכת צה"ל ולתגמולי נכות, משום שככל הנראה נבע ההתקף מתנאי עבודה קשים. יו"ר הוועדה, השופט שמעון שר, וחבריה ד"ר וליד וד"ר זילברמן, חייבו את קצין התגמולים לשלם לחיילת את הוצאות הדיון בסך 5,000 שקל.

החיילת התגייסה לצה"ל בספטמבר 2000 בפרופיל 97. תפקידה היה פקידת לשכה של מג"ד. התפקיד התאפיין בחוסר שעות שינה, עומס ולחץ נפשי ופיזי. עומס העבודה גבר עקב מחסור בפקידים בלשכה.

בדצמבר 2001, לאחר ביקורת מטכ"ל, חלתה באנגינה וכעבור כשבוע, בשובה לבסיס מחופשת שבת, נתקפה בראשונה באפילפסיה. היא פרכסה ואיבדה את הכרתה. עקב התקף זה אירעו 5 התקפים נוספים, לאחר ששוחררה מהשירות.

הוועדה הרפואית מטעם קצין התגמולים סירבה להכיר בנכותה. הוועדה קבעה כי לא הוכח שהנכות נגרמה "עקב" השירות הצבאי, כפי שדורש חוק הנכים. במילים אחרות: לא הוכח קשר סיבתי בין הופעת המחלה או החמרתה לבין השירות הצבאי. עוד התברר כי אחותה חולה באפילפסיה.

החיילת ערערה על כך, באמצעות עו"ד יואב צח-וכס, לוועדת הערר וטענה כ הוועדה לא התייחסה כלל לתנאי שירותה הצבאי.

בדיון הוועדה העיד מומחה מטעם החיילת שקבע כי מדובר, ככל הנראה, באפילפסיה אידיופטית, שכן, בדיקות CT ו- MRI מוחי שללו גורמים כגון תהליך דלקתי מוחי להתקף האפילפטי. המומחה הדגיש כי חוסר שינה מצטבר עשוי להוציא מן הכוח אל הפועל התקף אפילפטי, שגם אם קיימת נטייה גנטית לאפילסיה ההתקף לא היה מופיע אלמלא נחשפה החיילת לתנאים כה קיצוניים של עבודה המלווה חוסר שינה מצטבר ומתח נפשי ואולי בשילוב עם מחלה זיהומית. על-אף התרשמותם של רופאי בית החולים זיו בצפת שבדקו את החיילת אחרי ההתקף הראשון כי אכן מדובר על גורם מזרז של חוסר שינה על-רקע תנאי השירות, התנערו שלטונות הצבא מאפשרות זו וגרמו לשחרור מוקדם שלה מן הצבא.

הלכה של ביניש

בפסק הדין שקיבל את הערר הסתמכה הוועדה על פסק דין של שופטת בית המשפט העליון דורית ביניש (רע"א 8077/96 קריספיל נגד קצין התגמולים), שבו עמדה לדיון מחלת אפילפסיה מסוג זה.
השופטת ביניש לא קבעה באופן כללי שכל אימת שחייל לוקה באפילפסיה מן הסוג כאמור בזמן שירותו הצבאי, מקורה בשירות. מה שנקבע הוא כי "בנסיבות כאלה החייל זכאי להכרה בנכותו אפילו אם קיימת מן הבחינה הרפואית האפשרות התיאורטית שהמחלה הייתה פוקדת אותו גם מחוץ לשירות. מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין באפשרות, התיאורטית, של פריצתה מחוץ לשירות, כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בזכותו".

ביניש הוסיפה בדבריה על מחלת האפילפסיה: "תוצאה זו מתיישבת עם גישתה הכללית של הפסיקה הנוטה להקל על החייל... אין בישום הגישה האמורה משום קבלת הטענה הגורפת לפיה משהתגלתה מחלת האפילפסיה בתקופת השירות הצבאי מקורה בשירות זה. כל שיש בכך הוא אישור הגישה לפיה מקום שהמחלה הקונסטיטציונלית פרצה לראשונה בעת השירות והתובע הראה נסיבות מיוחדות המעידות באופן מתקבל על הדעת על קשר סיבתי... קמה חזקה לטובת התובע כי המחלה נגרמה עקב השירות".

בפסק הדין של ועדת הערר נאמר כי "גם בענייננו נחה דעתנו כי התנאים הקשים שהעוררת שהתה בהם, וחוסר השינה, העבודה הרצופה והמטח שגרמו להתקפים ולפרוץ המחלה הנדונה ועל כן ראוי וצריך להכיר בתנאי השירות כגורם למחלתו ולא רק להחמרתה".