בג"צ הורה לשלוח בנות לחינוך חילוני

בית המשפט הגבוה לצדק ביטל החלטה של בית הדין הרבני הגדול לרשום את שתי בנותיהם של הורים שהתגרשו, בשנת הלימודים הנוכחית במסגרת החינוך הממלכתי דתי, כפי שביקש אביהן הדתי, והורה לרשום אותן בחינוך הממלכתי, כבקשת אמן החילונית. השופטים עדנה ארבל, אסתר חיות ויורם דנציגר הורו עם זאת לאם לקחת את הבנות לשיעורי תגבור ביהדות ולאפשר לאב לראות את הבנות לעתים תכופות יותר מהמוסכם בהסכם הגירושין.

בני הזוג נישאו ב-1998, ונולדו להם שתי בנות, כיום בנות שבע וחמש. במהלך נישואיהם הגיעו בני הזוג להסכמות בדבר אורח החיים המשותף. האישה הסכימה לקבל עליה לשמור חלק ממצוות הדת. עם זאת, שולבו הילדות במסגרות חינוך חילוניות.

עקב משבר בחיי הנישואים, נפתחו ב-2006 הליכים משפטיים ביניהם בבית הדין הרבני האזורי באשדוד ובבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. ביולי 2006 ערכו בני הזוג הסכם גירושין, שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה. במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי הקטינות יישארו באפוטרופסות משותפת של שני ההורים וכי המשמורת עליהן תינתן לאמן. הוסכם כי ההסדרים בדבר האפשרות של האב לראות את בנותיו ונושאים אחרים ובהם שאלת חינוכן, יידונו וייקבעו בבית הדין הרבני. מאז הגירושין, חזרה האם לאורח חיים חילוני, ואילו האב חיי אדם דתי.

בתי הדין הרבניים פסקו לטובת האב

בדיון בבית הדין האזורי בשאלת חינוכן של הילדות הביעה האם את רצונה כי הן ישולבו במוסדות החינוך הממלכתי, הן משום שזה תואם את אורח חייה והן משום שלמדו עד כה במוסדות חינוך חילוניים. האב ביקש כי הן ישולבו בחינוך הממלכתי-דתי, בגלל החשיבות שהוא מייחס לגידולן על ברכי הדת.

בית הדין האזורי הורה לשירותי הרווחה להגיש תסקיר סעד. פקידת הסעד המליצה כי הבנות ישולבו במסגרות החינוך הממלכתי. בית הדין האזורי פסק בניגוד לתסקיר, והורה לאם לרשום אותן לחינוך הממלכתי-דתי, על סמך שני נימוקים עיקריים. ראשית, חינוך הבנות בבית ספר חילוני עלול "להרחיק את הקשר בין האב לבנותיו". שנית, גם לאם יש בסיס של ערכים דתיים.

האם ערערה על כך לבית הדין הגדול. בית הדין הגדול העלה הצעת פשרה שלפיה יירשמו הבנות למסגרות החינוך הממלכתי, אך במקביל תחוזק זיקתן לאורח החיים הדתי של אביהן באמצעות "חוגי יהדות" והגדלה מסוימת של הסדרי הראייה עמו. כמו כן הוצע כי ההורים יימנעו מכל הסתה של הבנות. האם הסכימה להצעה. האב התייעץ עם "דעת תורה" והסכים אבל לאחר שהצעת הפשרה הועלתה על הכתב, התחרט ודחה את ההצעה. עקב סירובו הפנה בית הדין הגדול את בני הזוג לפסיכולוג ד"ר פירשטיק לקבלת חוות דעת נוספת.

הבנות ישבו בבית

האם סירבה לשתף פעולה עם ד"ר פירשטיק בטענה כי אין צורך במינוי גורם מקצועי נוסף וכי דוחק הזמן נוכח שנת הלימודים העומדת בפתח לא יאפשר הכנת חוות דעת באיכות ראויה. במקביל הגישה עתירה לבג"צ. היא טענה כי בית הדין הרבני חסר סמכות לדון בעניין חינוך הבנות. זאת, מאחר שנושא החינוך לא נכרך מלכתחילה בתביעת הגירושין שהגיש האב לבית הדין האזורי. עוד טענה כי פסיקתו של בית הדין האזורי סותרת את עקרון טובת הילד, שכן היא ניתנה בניגוד לתסקיר הסעד שהיה חד-משמעי בהמלצתו.

בתוך כך דחה בית הדין הגדול את הערעור של האם, וציין כי בבית הספר הממלכתי-דתי לומדים עשרות תלמידים המגיעים ממשפחות חילוניות.

מפתיחת שנת הלימודים ב-02.09.07 ועד למתן פסק דין של בג"צ בלא נימוקים ביום 31.12.07, תקופה של כארבעה חודשים, שהתה הבת הבכורה בביתה עם סבתה, כשהיא צופה בעיניים כלות בחבריה שרכשו את מיומנויות הקריאה והכתיבה. הבת הצעירה נשלחה אף היא באיחור לגן החילוני שאליו היתה רשומה.

בפסק הדין של בג"צ שקיבל את עתירת האם, ציינה השופטת ארבל כי האם בהתנהגותה ובחתימתה על הסכם הגירושין הסכימה להעניק את סמכות השיפוט בעניין חינוך הקטינות לבית הדין הרבני, והסכמה זו מחייבת אף את הבנות. עם זאת, פסקה כי טובת הילדות מחייבת לשלוח אותן למוסות החינוך החילוניים, כפי שהיה עד כה.

במקביל, אימצה השופטת את הצעת הפשרה של בית הדין הגדול שלפיה תיקח האם את הילדות לשיעורי תגבור ביהדות בתדירות של אחת לשבוע והסדרי הראייה של האב יורחבו, כך שאחת לחודשיים ישהו הקטינות בביתו שבת נוספת.