פסק דין: מנבר מסוכן, אבל יוכל לצאת לחופשות

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ערר של נחום מנבר על החלטת ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר שלא לשחררו מהכלא לאחר שריצה שני שליש ממאסרו. השופטים אברהם טל, יהודית אמסטרדם ורות לבהר שרון סמכו את ידיהם על נימוקי ועד השחרורים, ובעיקר על הקביעה שמנבר עדיין מסוכן למדינה ולציבור. מפסק הדין עולה כי מאז החל לרצות את עונשו, יצא מנבר ל-60 חופשות מהכלא.

מנבר נידון ל-16 שנות מאסר על עבירות של סיוע לאויב במלחמתו בישראל ומסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בבטחון המדינה. הוא ביקש להשתחרר השנה אחרי שריצה 10 שנים.

מהכרעת הדין שהרשיעה אותו עולה כי בשנת 90 התקשר מנבר, באמצעות מתווך אירני עם ד"ר מגיד עבאספור, שהיה ראש פרויקט הנשק הכימי של אירן. בין הצדדים נחתם הסכם שלפיו התחייב מנבר לספק ידע וציוד להקמת מפעל לייצור חומרי גלם לגזר עצבים וגז חרדל. הציוד הועבר לאירן ב-24 משאיות בפברואר 1992 - ספטמבר 1993. מנבר גם התחייב לספק ידע וציוד להקמת מפעלים להפקת הגזים הרעילים עצמם. תמורת כל אלה קיבל 16 מיליון דולר.

פגזים בינאריים

באפריל 93' התקשר מנבר עם עבאספור והתחייב לספק לאירן ידע וציוד להקמת מפעל לייצור פגזים בינאריים, הנושאים גז עצבים. בתמורה היה אמור לקבל 2.4 מיליון דולר, והוא קיבל מקדמה בסך 600,000 דולר, אך לא ברור אם תוכנית זו יצאה אל הפועל.

בית המשפט קבע בשעתו כי מנבר הקריב את בטחון המדינה ושלומה על מזבח תאוות הבצע הבלתי מרוסנת שלו וגרף לכיסו מיליוני דולרים. בית המשפט קבע כי זה אחד המקרים החמורים של עבירות ביטחוניות שביצע אזרח ישראלי.

ב-28 באוגוסט 2007 דחתה ועדת השחרורים את בקשת מנבר להשתחרר בשחרור מוקדם. הוועדה אומנם דחתה את טענות השב"כ והמוסד כי קיים סיכון בדרגה גבוהה שמנבר יחזור על מעשיו, וקבעה כי לא נראה לה שיש סיכוי גבוה שמדינת אויה תפנה אליו לאחר שנחשף, אך הוסיפה כי גם לא שוכנעה שהסכנה הנשקפת ממנבר חלפה, וזאת בשל מכלול תכונותיו ואישיותו: יכולת ההסתרה, המניפולטיוויות שלו, חוסר האמינות, היכולת לשקר בלי ייסורי מצפון ותאוות הבצע.

הוועדה ציינה כי ב-1993 הזהירה המשטרה את מנבר לבל ימשיך במעשיו, אך הוא הכחיש שהוא עושה זאת וטען שניתק מגע עם אירן שנה קודם לכן. הוועדה גם דחתה את טענת מנבר כי הפנים והבין את חומרת מעשיו. הוועדה הסבירה כי בבקשת חנינה שהגיש מנבר לנשיא המדינה ביולי 2003 ציין כי אומנם הוא מצטער ומתחרט על קשרי המסחר שלו עם אירן אך המשיך לטעון כי לא גרם נזק למדינה, וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט.

הוועדה דחתה את טענת מנבר כי העובדה שהוא יצא ל-60 חופשות של 4-3 ימים מלמדת שהוא אינו מסוכן, והדגישה כי מנבר יודע שהוא נמצאת בזמן החופשות תחת פיקוח מתמיד.

גם ההרתעה חשובה

הוועדה סיכמה את החלטתה וכתבה כי אפילו הייתה יודעת שמנבר מתחרט לא הייתה משחררת אותו אחרי 10 שנות מאסר בלבד, שכן שחרור כזה היה פוגע במערכת המדינית שישראל מנהלת נגד אירן.

על החלטה זו הגיש מנבר ערר לבית המשפט המחוזי. בהחלטה לדחות את הערר, כתבו השופטים כי אמת המידה המרכזית לשחרור מוקדם של אסיר היא היעדר סיכון סביר שישוב לסורו. כמו כן על ועדת השחרורים להתחשב בנתונים הרלוונטיים, כגון טיב העבירות, השאלה אם ניתן לבטוח באסיר, התנהגותו בכלא וחוות דעת שהוגשו בעניינו.

השופטים קבעו כי נסיבות העבירות שעבר מנבר, חומרתן, היעדר חרטה מצידו ואופיו השלילי, מלמדות על סיכון רב הנשקף ממנו לבטחון המדינה והציבור אם ישוחרר ועל חשש כי ישוב לפעילות עוינת. עוד כתבו כי מחוות הדעת שהגישו השב"כ והמוסד ומעדויות מחבריהן לפני ועדת השחרורים, עולה כי יש משקל רב גם לשיקול ההרתעה וכי שחרורו המוקדם של מנבר עלול לשדר מסר שלילי ושגוי של פייסנות כלפי העוסקים בהפצת נשק לא קונבנציונלי באשר הם, וכן לעודד פעילות נגד ביטחון מדינת ישראל.