השופט: סבתא שפגעה בזכויות האב - לכלא

בית משפט המחוזי בתל אביב גזר (יום ב', 24.12.07) שש שנות מאסר בפועל, על סבתא, רופאת עיניים, שהורשעה בחטיפה ביחד עם בתה, של נכדתה. השתיים חטפו את הנכדה לרוסיה מדינה אשר אינה מחוייבת לאמנת האג להשבת ילדים חטופים. השופט עודד מודריק קבע כי הסבתא החוטפת, ד"ר איזבלה בלפר, אחראית ל"פגיעה מוחלטת" בזכותו של האב לממש "מערכת יחסים שבין אב לביתו".

חטיפה מתוכננת היטב

ביולי 2001 חטפו בלפר ובתה מרינה את הבת לילך, אז ילדה בת 4. מההחלטה עולה כי השתיים תכננו היטב את החטיפה. "התכנון המוקדם כלל את השכרת דירת המגורים של בלפר למשך שנה עם אפשרות (אופציה) להארכת תקופת השכירות, משלוח חלק נכבד מאד מתכולת דירת המגורים שלה ומלוא תכולת דירת המגורים של מרינה, במכולה מושטת ליעד ברומניה (יעד ששונה לאחר מכן כך שתכולת המכולה הגיעה, לבסוף, באורח מתוזמן היטב, אל מקום המגורים במוסקבה) וביצוע פעולות נוספות שנועדו לאפשר את מהלך החטיפה". האם והסבתא יצאו ביחד עם הנכדה מישראל לארה"ב דרך אמסטרדם "בחניית הביניים באמסטרדם שונה, יעד הטיסה בחזרה והוסב לבולגריה. הנאשמת שהתה עם בתה ונכדתה מספר ימים בארה"ב ומשם השלוש טסו לבולגריה וביום 9.8.01...התמקמו במוסקבה. בלפר שהתה במוסקבה, לצד בתה ונכדתה משך כשש שנים. עם שובה לישראל נפתחה חקירה נגדה ובסיומה הוגש כתב האישום דנן". האם והבת נותרו ברוסיה עד עצם היום הזה.

בלפר לדברי השופט מודריק "שותפה לא רק לחטיפת ילד מישראל וחטיפתו ממשמורת אביו, אלא גם לפועל היוצא מן הפעולות הללו והוא ניתוק מוחלט, הנמשך כבר 7 שנים ויותר, בין לילך לירון אביה". "'בית ההורים' של לילך כגורם המאגד יחידה משפחתית אחת התפרק הלכה למעשה שעה שהוריה התגרשו זה מזו בשנת 1999", כתב השופט, "אולם זכותה של לילך לקיום קשר רציף, ככל הניתן, עם אביה נותרה בעינה. אין לבלפר ואין לבתה מרינה כל סמכות לשלול מירון את זכות ההורה ואף לא לפגוע בה. אין לנאשמת וגם לא לבתה פטרונות בלעדית על לילך המסמיכה אותן לפגוע בזכותה הבסיסית, הראשונית והטבעית לגדול כבת לאביה".

אב מסור, אם מניפולטיבית

השופט הדגיש כי מדובר ב"אב מסור וחרד לבתו. כל סיכון ושום סכנה לא נשקפו לילדה מאביה. הוא קיים אתה קשר טוב מאד והקפיד למלא אחר הנחיות בית המשפט למשפחה". מנגד "הגורמים מקצועיים הצביעו על "התנהגות מניפולטיבית של מרינה שלא השלימה עם הסדרי הראייה ועשתה הכל כדי להכשיל אותם".

השופט דחה טענות באי-כוחה של בלפר עו"ד מויטי איוס ומיכאל עירוני להקל בעונשה של הסבתא, בין היתר בשל העובדה כי "כרופאה העניקה מזור לבני אדם רבים...וכי ידעה בשנות חייה צרות לא מעטות". כמו כן כי "מצבה הבריאותי אינו שפיר והיא מטופלת באם קשישה המתגוררת בגפה בישראל שראייתה לקויה ביותר והיא נזקקת לסיוע מתמיד". עוד נטען כי עונש מאסר אינו תכליתי שכן "מעשה העברה, לפי אופיו ונסיבותיו אינו שכיח (לפיכך גם לא נמצאה ענישה תקדימית). לכן אין צורך בעונש מרתיע, שכן אין את מי ואת מה להרתיע".

הרבנים התעלמו ממעשה רישעה

הוא גם דחה את הדוברים לטובתה בהם הרב הראשי של יהודי מוסקבה, אשר הביעו "פליאה" לנוכח האפשרות כי מי שעשתה מעשה "כדי להגן על בתה ונכדתה" תלך לכלא. "דומה שהללו כלל לא נתנו דעתם לרשעות הגדולה הנשקפת מהתנהגותה של הנאשמת ולקהות הרגש המוחלטת שלה בכל הקשור לפגיעה באב", כתב השופט.

הוא הוסיף,"כלום נשתכח להם לרבנים המכובדים תלמוד תורה אשר ציוותה: 'וגונב איש ומכרו, ונמצא בידו, מות יומת' (שמות כא, 16)? האם נעלמה מזיכרונם פרשת חטיפת יוסף שתכליתה הייתה לנתק ילד מכל זיקת קשר אל אביו יעקב [ ראו את דברי ראובן לאחיו, על-רקע חטיפת יוסף: 'הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש '(בראשית מב, 22) בכך השווה ראובן השווה את החטיפה לרצח]. אומנם המקרא מדבר על חטיפה לשם מכירה ואילו בענייננו לילך נחטפה כדי לאמץ אותה אל חיק אמה. אלא שהחטיפה בוצעה אל מדינה שאין ממנה דרך השבה של הילדה (זולת רצון טוב של החוטפים). חטיפה אל מדינה כזאת שוות ערך היא, מבחינת פועלה כמנתקת זיקה וקשר בין הילדה לאביה, להעברתה לגורמים עלומים שעקבותיהם לא נודעו. בצדק אמר התובע שפרשת העברות דנן אינה סיפור פשיעה טיפוסי. אין בה דם ושאון יריות ודקירות סכינים ומאורות סמים, נזקי גוף ורכוש וכיוצא באלה. ואף על-פי כן זה מעשה רִשְעָה שחומרתו מרובה והיא דורשת גמול הולם".

חוסר נכונות להקטנת הנזק

לעונש לדבריו "תכלית חשובה במיוחד", גם עקרונית וגם מעשית. מעשית ציין השופט כי ניתן היה למנוע את עונש המאסר בפועל אם היו מחזירים את הילדה. אך "בלפר לא עשתה בעניין זה דבר; היא לא נקטה צעדי ניסיון - אפילו לא ניסיון וורבאלי גרידא. בעוד שירון הביע בכל הזדמנות שניתנה לו את הסכמתו המלאה להסרת תביעות אזרחיות כלפי הנאשמת וכלפי גרושתו והבטיח כי לא ינקוט בצעדים להגבלת חופש התנועה של מרינה ולילך אם יחזרו לישראל במסגרת מוסכמת, הנאשמת סכרה פיה ולשונה והתחמקה מתשובה ישירה בסוגיה זו. ככל שנפתחו חרצובות לשונה נבעה מהם משטמה עזה, העדר חרטה וחוסר נכונות לשיתוף פעולה לפעול ל'הקטנת הנזק'".

עקרונית אמר השופט, העונש אינו רק תגובה על "שימת החוק ללעג והחלטות בית המשפט למשפחה לקלס. העונש משקף בעיקר הגנה על כבוד האדם כערך יסוד. בהבדל ממעשי פשיעה אחרים שתוצאותיהם אינן 'הפיכות', בעניין דנן הפגיעה בכבוד האדם, פציעת הנפש הנגרמת לו היא בבחינת מעוות שניתן לתקנו. אלא שבלפר בציניות מרובה, ביוהרה ובהתנשאות אינה מוכנה לתת ידה לכך".

השופט מודריק גזר על בלפר "עונש כולל של ½7 שנות מאסר שמהן 6 שנים לנשיאה בפועל. יתר המאסר על תנאי לשלוש שנים".