השופטת הנוקמת - מונולוג של אב שבור

"לא זכיתי להיות אבא אמיתי"

פיני זוארץ, היום כבר בן 43, עובד בחברת פלאפון. סיפורו של זוארץ, כמו של רבים, מעלה ניסיון מר בשנים. "מקייס הרסה את חיי. קשה לתאר זאת בדרך אחרת. זה תמצית הסיפור כולו. הסיפור שלי הוא רק דוגמה אחת מיני עשרות גברים שנפגעו לתמיד", הוא טוען.

"היה לי הסכם גירושין חתום ב-22 בפברואר 2002", הוא מספר בהתרגשות. "כל שהיה נדרש הוא לאשר אותו בבית משפט...". "אם ההסכם היה חתום", הוא שואל, "מדוע נדרשו 5 שנים לטיפול בפרשה?". לדבריו, "השופטת מקייס לקחה את ההסכם ומשכה אותו לחמש שנים של טרטורים, לחמש שנים ארוכות של אי ודאות".

זוארץ, שסיים כבר את התנהלותו בבית המשפט, מתעקש להמשיך ולהיאבק נגד המערכת. "את המגעים מול השופטת מקייס אני כבר סיימתי, אבל למאבק הזה אני יוצא כי איני יכול לישון בלילות. איני יכול להשלים עם חוסר הצדק הזה". אני לא הכרתי את הקבוצה שהתאגדה נגד מקייס, הוא מספר. "אני לא יודע אם זה נחמה, אבל אני יודע שאני לא היחיד, שאני לא לבד. התברר לי שלא רק אני סבלתי ממנה".

זוארץ לא נרגע. "דעו לכם, יכולתי באותה תקופה כבר לחזור ולחיות עם אשתי; היא פשוט גרמה לנו לא להיות ביחד. היום, הילדות כבר לא מכירות בי. לא זכיתי לגדל את הבנות. לא זכיתי להיות אבא". באחד המקרים, מספר זוארץ, "הוגשה תלונה נגדי, בעוד הייתי חולה סרטן בחדר ניתוחים. התלונה הייתה ביחס לאותה השעה ממש. השופטת, במקום לבדוק את הטענה, מגבה את האישה, נתנה לה צווי הרחקה מיידיים, ולמעשה מאז ומתמיד נענתה לבקשותיה. אני מעולם לא זכיתי לכולם בבית המשפט של מקייס. מעולם לא זכיתי בכלום. אני וויתרתי על הבית, על הכסף, על הילדים, על הכל. החיים שלי נהרסו".

המונולוג של זוארץ לא נפסק. קשה לעצור את פרץ הרגשות, והדמעות כבר בפניו. "אני כבר לא יודע מה זה חוק, אני לא יודע מה זה צדק. ישבתי כאומלל בבית המשפט. נכנסתי אליה, וידעתי שאני יוצא כמו כלום. הייתי אדם חולה, היא הרחיקה אותי לצמיתות מהבית. הייתי חוזר מניתוחים ולא היה לי איפה להיות".

"אם יכולתי לפנות לשר המשפטים", הוא מסכם לנו, הייתי קורא לו לחקור את הפרשה לאלתר. "היא עומדת מאחורי מאזניים של צדק, אבל מקייס לא מייצגת ולו את חלקו. אני, כאמור, כבר סיימתי את הפרשה שלי, אני משלם מזונות, איני בקשר עם הבנות, ואני לא יכול לישון בלילה עם התחושה שלקחו לי הכל. לכן אני כאן, במאבק".

"בלי הילדים, אני מאבד את שפיותי"

יוסי צייג, אחד המתלוננים בפרשת השופטת מקייס, מספר לראשונה על החוויה הקשה ב"מרכז קשר", שם נדרש על-ידי השופטת לפגוש את ילדיו רק פעם בשבוע, וזה למשך שעה קלה בלבד. "לעולם לא אשכח זאת. זה פשוט דרך שבה יושבים לך על הגב ולא מרפים. אתה נכנס פנימה, יש כמה חדרים... אתה מתיישב ומיד יושבת מישהי לידך ומאזינה לשיחות עם הילדים. לילדים זה מפריע, זה פוגע בנפשם. זה לא נורמאלי. מקייס מבקשת ממני לעשות מבדקים פסיכולוגיים – עשיתי. אין לי בעיה. ועכשיו השופטת מתנגדת לתת את התוצאות לעורכי הדין שלי... אלא שגם לפני כן לא היית כל בעיה עם הילדים. מרכז קשר מיועד לאבות שמכים ילדים או שמתעללים בילדים. כאן, זה רשעות מהסוג הכי טהור של השופטת, הכי לא יאומן. מה אני קשור למרכז הזה?"

"אין לי בעיה שלגרושתי יש משמורת. אני אבא מצוין, לא הייתה לי בעיה עם זה שגרושתי עזבה את הבית. אבל למה לנתק את הילדים מאבא שלהם? אלמלא המאמצים האדירים שלי לשמור עליהם, מזמן היו מנתקים אותי מהילדים. הילדים מטורפים עלי, הם כמהים לאבא. הבן שלי כבר מאבד את השפיות. הוא מרים אליי טלפון ומתחיל לדבר, ואתה מרגיש שהוא כבר יצא מדעתו מרצונו לראות את האבא. עשרות פעמים הוא רוצה לשחק איתי כדורגל, והוא לא יכול".

"אני מוכן להשפיל את עצמי בשביל הילדים שלי. אחרת לילדים שלי תהא תחושה שלא עשיתי למענם את הכל. הבריאות הנפשית שלהם תלויה בכך שהם יידעו שאני אעשה הכל למענם. השופטת מקייס משפילה את הגברים ואני מוכן לעמוד בזה, אם עתידם של הילדים שלי תלוי בזה. אבל רבים מהאבות שנשלחו לשם, פשוט לא הולכים, ומוותרים על הכל. לא נוח להם. בצדק או לא בצדק, אני לא יודע".