ביהמ"ש: בית האבות ניצל את מצוקת הקשישה

ביהמ"ש המחוזי בחיפה הורה (יום ד', 19.12.07) לבעלי בית אבות להחזיר כספים שקיבלו מקשישה כחודש לפני מותה. השופטים רון שפירא ושולמית וסרקרוג קבעו כי החוזה בין הקשישה לבין בעלי בית האבות היה נגוע בעושק ויש לבטלו.

הקשישה, קרולה גרזון בת 90 במותה, התגוררה ביחד עם בעלה בבית האבות עד מותו בשנת 2000. לאחר מותו כרתה גרזון חוזה להבטחת מקומה בבית האבות בתמורה ל530 אלף שקלים. גרזון נפטרה כחודש לאחר כריתת החוזה. יורשיה, יוסף ומרים קסל דרשו באמצעות בא כוחם עו"ד חנניה לוינגר, לבטל את החוזה ולהחזיר את כספים בטענה כי כריתת חוזה עם הקשישה במצבה היה בבחינת עושק. בעלי בית האבות מלון עדן נהריה, דני ומיקלוש שוורץ טענו באמצעות בא כוחם עו"ד אליעזר קליין כי מדובר בחוזה שנחתם בגמירות דעת כשהקשישה היתה מודעת למעשיה וצלולה בדעתה.

בית משפט השלום דחה את תביעת היורשים וקיבל את טענת בעלי בית האבות כי גרזון חתמה על החוזה "בדעה צלולה ומתוך רצון חופשי תוך הבנת הסיכון שהיה כרוך בכריתת החוזה". אך בית המשפט המחוזי בחיפה הפך את ההחלטה וקיבל את ערעור היורשים. השופט רון שפירא קבע כי במצבה של הקשישה החוזה עימה היה נגוע בעושק. לדבריו טעה בית משפט השלום כאשר קבע כי גרזון "התקשרה בחוזה בגמירות דעת" וזאת על בסיס מצבה הנפשי וכושרה השכלי.

מהעדויות עולה כתב השופט, כי "עד לפטירתו, טיפל בעלה של גרזון בקשר החוזי שבין בני הזוג לבעלי בית האבות. כאשר הלך מר גרזון לעולמו הייתה המנוחה בת 90 שנה. ההסכם נשוא ההליך שבפנינו נערך כחודשיים לאחר פטירתו. במצב דברים זה יש לראות את המנוחה כמי שהייתה מצויה במצב מצוקה מעצם הנסיבות. אין מדובר כלל בחולשה שכלית או גופנית אלא במצוקה מעצם הנסיבות של היות המנוחה לבדה, בגיל 90 ומיד בסמוך לפטירת בעלה, עימו חייה במשותף שנים רבות, כאשר הוא היה זה שטיפל בעניינים הכספיים של המשפחה. מצב דברים זה, במיוחד בתקופה הסמוכה לפטירתו של מר גרזון, כולל בחובו מצוקה מובנית. המצוקה מתעצמת כאשר במצב דברים זה היא נדרשת להסדיר את המשך שהייתה בבית האבות שהוא, לעת הזו, מקום מגוריה היחידי".

לא ניתן לדבריו להתייחס אל גרזון כמי שלא היתה במצב מצוקה בשל מצבה השכלי והבריאותי התקין. "מצוקתה של המנוחה באה לידי ביטוי גם בחוסר נסיונה בעריכת ההסכמים עם בעלי בית האבות...עד לפטירתו טיפל גרזון בקשר החוזי עם בית האבות. מיד לאחר פטירתו נוצר אותו קשר חוזי בין המנוחה לבית האבות כאשר לראשונה היא זו המעורבת בקביעת תנאי ההתקשרות. סבור אני כי במצבה הסוביקטיבי ניתן להגדירה כמי שפעלה בחוסר ניסיון, וכאמור בעת בה הייתה נתונה, מטבע הדברים, במצוקה".

השופט ציין עוד כי תנאי החוזה היו "גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל" וכי למעשה "הסכום שהועבר היה, פשוטו כמשמעו, כל סכום המזומנים שהיה נזיל ועמד לרשותה בבנק. .. לא הובא כל צידוק כלכלי לסיבה מדוע תרע המנוחה את מצבה בצורה כה קיצונית, שלא מחמת המצוקה בה הייתה שרויה. אשר על כן סבור אני כי במערכת העובדות כפי שהובאה בפני בית משפט השלום היה על בית המשפט לקבוע כי החוזה שנחתם בין המנוחה לבית האבות נחתם בנסיבות של עושק, כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים ובנסיבות אלו רשאית הייתה המנוחה ורשאים יורשיה לבטלו".

השופט שפירא הוסיף כי "זכותה ואולי אף חובתה של החברה לדאוג לרווחת קשישיה. יש וראוי להגן עליהם מפני אנשים חסרי מצפון לבל ינצלו את קשישותם ויגרמו להעברת רכושם לידיהם על-ידי פיתוח תלות, השפעה בלתי הוגנת וכיוצא בזה ויותירם בערוב ימיהם מחוסרי כל...חוזה אשר בנסיבות כריתתו מתגלות נסיבות של עושק או פגם מוסרי בוטה, כי אז ראוי להתערב ולהורות על ביטולו של ההסכם".

הוא הורה לבעלי בית האבות להשיב ליורשים "סכום של 530,000 ₪ שמסרה לידיהם המנוחה, בניכוי שכר ראוי עבור שהית המנוחה אצל בעלי בית האבות ממועד כריתת ההסכם שאנו מורים על ביטולו, ועד למועד פטירתה, בסכום של 20,000 ₪. יתרת הסכום בסך 510,000 ₪ תוחזר למערערים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20/2/01 ועד למועד התשלום המלא בפועל. עוד נחייב את הבעלים בהוצאות המערערים בשתי הערכאות ושכר טירחת עורך דינם בסכום כולל של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דיננו ועד למועד התשלום המלא בפועל".