הממשלה לא משלמת ופקיד השומה מעמיד לדין

שופט בית משפט השלום בתל אביב גזר עונש סמלי של 1 שקל על חברה שמצויה בהליכי פירוק, "מורפורלס", ועל מנהלה דב בר-און, שהורשעו על-פי הודאתם בעבירה של אי העברת ניכויי משכורות לשלטונות מס הכנסה. השופט מור ביקש להביע בכך את מורת רוחו על עצם העמדתם לדין.

השופט מתח ביקורת חריפה על פקיד שומה חקירות מס הכנסה מרכז ועל פרקליטות המחוז שייצגה אותו, וקבע כי החברה לא גבתה מעולם את כספי הניכויים ולא החזיקה בהם. בפסק הדין מגולל השופט פרשת מקוממת על התעמרות רשויות השלטון בגוף עסקי, כאשר מצד אחד אינן משלמות לו את חובן ומצד שני מעמידות אותו לדין פלילי על שאינו משלם חוב להן.

מפסק הדין עולה כי החברה ומנהלה הועמדו לדין על עבירות שעיקרן אי העברת ניכויים ממשכורות. תחילה כפר בר-און באישומים, אבל בזמן המשפט התחיל להאמין שמפרק החברה מחזיק בסכומי הניכויים שלא הועברו והוא יעביר אותם בתוך זמן קצר לידי פקיד השומה, הודה בהם.

החברה עסקה באספקת כוח אדם למוסדות. וכ-60% מהמחזור שלה היה מול משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, או מוסדות ציבור כעיריית ת"א ורשות הדואר. עם לקוחותיה נמנו משרד הדתות ומשרד המשפטים. למעשה, העסיקה החברה את העובדים רק "על הנייר". בפועל העסיקו אותם הלקוחות, ובר-און היה מקבל מדי חודש מהלקוח את רשימת העובדים ואת שכרם. על-פי החוזים עם משרדי הממשלה והגופים האחרים העבירה החברה לכל אחד מהם חשבונית מס הכוללת את סכום המשכורות, הניכויים, העמלה שלה וסכום המע"ם המתאים, וכל לקוח היה אמור לשלם לה "שוטף + 30 יום".

רווח קל? לא כשמתעסקים עם הממשלה

לכאורה, היה מדובר ברווח קל. את הפער שבין יום תשלום המשכורת, בתחילת החודש השוטף, עד קבלת התשלום על-פי החשבוניות, כיסתה החברה מכסה באשראי שקיבלה מהבנקים. העמלה שלה מלקוחותיה הייתה גבוהה מעמלות הבנקים, ולכן הובטח לה רווח. החברה העסיקה 500 עד 1,000 עובדים.

אבל עד מהרה התברר לבר-און כי לקוחותיו, ובמיוחד משרדי הממשלה, אינם משלמים במועד, אלא מעכבים את תשלומיהם חודשים רבים. לעומת זאת, הייה החברה חייבת לשלם לעובדים למשרדי הממשלה ולרשויות השונות את המשכורות - בזמן. וכך תפח האשראי הבנקאי שלקחה עוד ועוד.

משרדי הממשלה הכריחו את החברה לתת להם ערובות בנקאיות שיבטיחו את תשלום שכר עובדיהם-עובדיה. אי תשלום המשכורות במועד היה גורר את מימוש הערבות הבנקאית. צעד כזה היה מביא לסגירת מסגרות האשראי הבנקאי ולהתמוטטות עסקי החברה. לעומת זאת, האיחורים של הרשויות ומשרדי הממשלה בתשלום הכספים לחברה, הגיעו לארבעה עד חמישה חודשים, ולעתים ליותר.

במשפטו, תיאר בר-און כיצד נאלץ לשבת ימים בפתח חדרו של ראש עיריית באר שבע, עד שיואיל לשלם לחברה את הכסף המגיע לה, שרובו, כבר שולם זה כבר לעובדי העיריה. בר-און, שרצה להמשיך בפעילות החברה, נאלץ לשעבד את כל רכושו הפרטי כבטוחה לאשראי הבנקאי שקיבל, וזה - כאמור - רק גדל וגדל. בהדרגה נאלץ בר-און לקחת גם הלוואות בשוק האפור.

לאורך תקופה זו, המשיך בר-און להעביר לפקיד השומה את הדיווחים על תשלום המשכורת ועל שיעור הניכויים. אבל בחמשת החודשים שקדמו להתמוטטות החברה, בנובמבר 2002, לא הועברו הניכויים, לטענת פקיד השומה, בסך כ-190 אלף שקל, אם כי בדיעבד התברר שמדובר ב-150 אלף שקל, שכן כספי המשכורות בנובמבר כבר היו בידי הבנק.

הבנקים פשטו ולקחו את המסמכים

החברה התמוטטה לאחר שהבנקים הגיעו למסקנה כי לא תוכל לפרוע את יתרות החובה. הם פנו לבית המשפט, וקיבלו צו כינוס נכסים שנכנס לתוקפו ב-30 בנובמבר. נציגי הבנקים פשטו על משרדי החברה, העמיסו את כל ציודה ומסמכי הנהלת החשבונות שלה על משאיות, והסתלקו.

כינוס הנכסים הפך בתוך זמן קצר להליכי פירוק. כאשר החל המפרק עו"ד איתן ארז לבדוק את ספרי החברה, התברר לו שהלקוחות חייבים לה סכומי כסף גבוהים. המפרק עצמו גבה כ-3 מיליון שקל, כ-60% מהם ממשרדי ממשלה, כולל כספי המשכורות בתקופה שבה לא שולמו הניכויים. כך למשל גבה המפרק ממשרד הדתות 265,686 שקל, ממשרד המשפטים 100,000 שקל, מעיריית ת"א 20,466 שקל, מרשות הדואר - 842,871 שקל, מקופת חולים לאומית 260,000 שקל, ומהחברה לאוטומציה, חברה ממשלתית, 100,000 שקל. הכספים שולמו רק לאחר שהמפרק פנה לבית המשפט לצורך הגשת תביעות נגד משרדי הממשלה.

בגזר הדין ציין השופט מור כי אין בלבו ספק שאילו שילמו משרדי הממשלה ורשויות השלטון את חובותיהם, בסך כ-1.5 מיליון שקל במועד, היה חוב הניכויים בסך כ-150,000 שקל משולם לקופת האוצר.

פקיד השומה: למה נטפלים למשרדי הממשלה?

התובעת מטעם פקיד השומה טענה בעניין זה כי לחברה היו גם לקוחות מהמגזר הפרטי ואף הם לא שילמו במועד את חובותיהם, ולכן "אין לבוא בטרוניה דווקא למשרדי הממשלה". השופט מור נזף בה על דברים אלה וכתב בגזר דינו: "טענה זו טוב היה אם לא הייתה נשמעת. חובת רשויות השלטון, כלפי האזרח, לפעול בתום לב מלא ובדרך מקובלת, מטילה עליהן חובה כפולה ומכופלת לשלם את חובותיהן במועד ולא להביא להתמוטטות עסקי האזרח".

מעדות המפרק גם עולה כי החברה נאלצה לשעבד לבנקים את כל חוזיה עם הלקוחות. בשל כך, הפכו כל חובות הלקוחות לחוב מובטח לבנק. לפיכך היו הבנקים הראשונים לנכות את חלקם מתוך הסכומים שנגבו. עם זאת, הבהיר המפרק כי בקופת הפירוק יש כספים שיועברו גם לשלטונות המס בגין חובות הניכויים, אם כי עדיין אינו יודע מתי.

בשלב הטיעונים לעונש לא הרפה פקיד השומה ודרש מהשופט מור להטיל על בר-און "עונש מאסר קשה ובפועל וכן קנס כספי". אבל השופט דחה את הדרישה הזאת מכל וכל. השופט ציין כי עבירות של אי ניכוי הן עבירות חמורות כאשר מדובר במעביד המועל בתפקידו כנאמן לכספי הציבור. במצב כזה, גם מצוקה כלכלית של המעביד אין בה להגן עליו מאחריותו, כשם שמצוקה כלכלית אינה יכולה לשמש הגנה לגנב. אבל בעניינם של בר-און והחברה יש שתי נסיבות המשנות את התמונה כולה.

ראשית, בר-און והחברה מעולם לא גבו ולא החזיקו בכספי הניכויים, לא כנאמן ולא בפועל. הלקוחות, ובעיקר משרדי ממשלה וחברות ממשלתיות, הם שהחזיקו בכסף. אומנם אין זה מעניינו של הלקוח החייב, איך החברה מממנת את תשלומי המשכורות והניכויים, על-פי התחייבותה החוזית, ומכאן ושהעבירה אכן נעשתה. עם זאת, אין פירוש הדבר שדינו של בר-און כדין מי שגובה ומעכב תחת ידיו, שלא כדין, את הכספים המגיעים לציבור.

שנית, באופן עקרוני לא עזבו כספי הניכויים מעולם את הכיס הציבורי. אם משרד המשפטים, למשל מתקשה לשלם את חובו לחברה, כספי הניכויים אינם נותרים בידי החברה מפני שמעולם לא הגיעו לשם. וגם אם בוצע התשלום, הוא היה מותנה בהסכמת הבנק המלווה, מתוך האשראי שנתן לחברה.

ביקורת על פקיד השומה

"קשה לבית המשפט למצוא את החומרה במעשי הנאשם, כאשר ברור שאילו שילמו משרדי הממשלה את חובותיהם, לא היו הבנקים מונעים ממנו לממן את תשלום הניכויים, ובמיוחד לאחר שכבר משכן את כל רכושו האישי, לרבות חוזי ההתקשרות עם לקוחותיו שמהמגזר הפרטי, לטובת הבנקים", כתב השופט.

השופט מתח ביקורת על פקיד השומה על שהזדרז להעמיד את החברה ומנהלה לדין בלא לבדוק כראוי את מאזני החברה. השופט כתב: "לא רק שאינני מוצא כל חומרה במעשי החברה ומנהלה, אלא שבנסיבות כמפורט לעיל, ועל אף הודאתם של שני הנאשמים בעבירות, לטעמי לא היה כל מקום להגשת כתב האישום. יתכן והיה מקום לשקול טענה של "הגנה מן הצדק". המאשימה, בכובעה כפקיד השומה, חייבת הייתה לדעת כי החברה נקלעה להפסדים כבדים וחובותיה לבנקים עולים על חייביה, כמה מונים, וכי 60% מחייבי החברה הינם משרדי ממשלה ורשויות ממשלתיות, כך שדמי הניכויים, בפועל, מעולם לא נגבו ולא הוחזקו בידיה. ובנוסף לכך, הרי ניתן היה להמתין עד שמפרק החברה יודיע לפקיד השומה אם הצליח לגבות לקופת הפירוק די כספים כדי להשיב את חוב הניכויים לאוצר המדינה, אם לאו. בפועל, כפי שנאמר, הסיכויים כי חוב דמי הניכויים ישולם - גבוהים ביותר. ניתן לראות את בר-און כמי שעשה ככל יכולתו על-מנת להשיב את כספי הניכויים שלא הועברו".

צילום: קנס של שקל אחד