לחיות מחצי כפית קוטג' ליום

"הבטן הרכה שלי", Yes דוקו, שלישי ב-22:00

מייד בתחילת "הבטן הרכה שלי" מצהירה אליען לזובסקי על נקודת המוצא של סרטה: "אני לא אנורקסית", היא אומרת. ברגע הזה יניח הצופה הממוצע שהוא נקלע לסרט על בחורות ממוצעות ועל הדימוי העצמי הבעייתי שלהן. הנחה זו תהיה שגויה. מהר מאוד יתברר שגם אם לתסמונת של לזובסקי אין שם, היא ממש לא מה שיש לכל בחורה שעוברת ברחוב.

לפני כמה שנים, היא מספרת, האובססיה שלה לאוכל הידרדרה לשפל חסר תקדים. היו לה התקפי זלילה לצד תקופות שבהן חיה מ"חצי כפית קוטג' ביום". הישועה הגיעה בדמות תוכנית דיאטה טוטאלית שכוללת הסרה כביכול של האחריות על המזון שלך מעצמך והעברתה ל"ספונסר", שקילה מדוקדקת של מרכיבי הארוחה ומלמול מנטרות שמתורגמות מאנגלית של עזרה עצמית.

בתור בחורה שממילא ניהנת מנקודת מבט נוחה מאוד על הנושא - אחת שירשה מאמה את הקלישאה "חילוף חומרים מהיר" ואת התפיסה (הבריאה ככל הנראה) שמה וכמה אכלתי היום זה לא נושא מרתק לשיחה - היה לי קשה מאוד להזדהות עם רוב הדברים שנאמרו בסרט. לזובסקי מתכנסת בתוך גבולותיה של הבעיה שלה ואומרת מעט למי שבכלל לא מתחיל להבין מה זאת אובססיה לאוכל, אבל אולי מכיר היטב תסביכים אחרים שקשורים בדימוי גוף.

במשפט אחד היא שוללת את כל הדיבורים האלה על התרבות המערבית שמציבה בפני נערותיה סטנדרטים בלתי אפשריים של יופי, ותולה את האשם בנשים עצמן. לזובסקי גם לא ממש מסבירה למה היא פוסלת קשר כל-כך ברור בין אדם לחברה שבה הוא חי, קשר שהוא גם נתיב מילוט. אם את יכולה להאשים אחרים (ועוד "אחרים" כל-כך לא קונקרטיים!) בשנאה העצמית שלך, את מייד שונאת את עצמך קצת פחות. תנסו, זה עובד.

תפיסת "האובססיה מתחילה בתוכי" משתלבת היטב עם תחושת המיקרוקוסמוס הנבנית בסרט, אבל שוב - בעבור הצופה זה רק אומר פחות נקודות אחיזה ויותר לגיטימציה להתנשאות: איזה מוזרה האליען הזאת שכל-כך קשה לה להבין איך שאר האנשים חיים בסדר גמור. כך לדוגמה, במהלך הסרט מחליטה לזובסקי להיחלץ מסד הדיאטה שאליו הכניסה את עצמה. אולי היא בסך-הכל החליפה התמכרות אחת באחרת, היא תוהה. רוב הצופים לא זקוקים להארה הזאת. יש מישהו שחושב שלסחוב לכל מקום משקל דיגיטלי וקופסאות קטנות עם עוגיות נבטים תפלות משחרר אותך מעולן של מחשבות טורדניות על מזון?

בסרט מובאים גם סיפורים של נשים נוספות. ג'ני היא ילדה שמנמנה שאמא שלה, דניס, מטילה עליה משטר של דיאטה קפדנית. אלמלא היתה אהודה כל-כך על חבריה, אומרת דניס, לג'ני היתה מוטיבציה גדולה יותר לרזות. גם דנה ספקטור, שמשמשת בסרט על תקן חברה, מדברת על הפחד שלה מכך שיום אחד היא תצטרך להגיד לבת שלה "שמנה, תפסיקי לאכול". הו, הינה משהו שאני יכולה להבין. אבל מה עם המסקנות? איך מגדלים ילדים רזים אך בריאים בנפשם?

לקראת סוף "הבטן הרכה שלי" אומרת דניס שג'ני מתחילה להפנים את כל מה שמדברים עליו בבית ולשמור בעצמה על גבולות הגזרה שלה. באמת שלא הבנתי אם זה אמור להיות קטע אופטימי או טרגי.

האם נמצא פתרון? האם זה רק מרשם בטוח לצרות בעתיד? אני חוששת שהסיבה לאי-הבנה שלי היא שוב הפרספקטיבה, המוגבלת לעולמם של האכלנים הכפייתיים וחסרה מבט ביקורתי מבחוץ (והסיפור המינורי על האשה השמנה שזורמת עם עצמה לא מספיק). כמעט מתחשק שאיזה סבתא קשוחה תפרוץ לפריים ותגיד ללזובסקי שדי עם השטויות האלה. זה כולה אוכל. תגמרי מהצלחת ותמשיכי לחיות.