איך מחביאים סכין גילוח בגרון?

"רוצחים", ערוץ 2, 23:05

אירי ריקין, מבקר ספרות ומרצה לפילוסופיה, והבמאית עמליה מרגולין, מנסים בסדרה "רוצחים" לקדוח חור קטן בראשם של כמה אסירים השפוטים למאסרי עולם על מעשי רצח. הם מבקשים להבין מאילו חומרים הם עשויים ומה בהיסטוריה הפרטית שלהם הביא אותם עד הלום, ומתייעצים עם מומחים, שאמורים לספק תשובות מקצועיות לשאלה מה הופך אדם לרוצח אכזר.

בפרק הראשון מבין שלושה, ששודר אתמול, נפגש ריקין עם פטריק כהן ויוסף דנינו, שני טיפוסים לא שגרתיים שיש להם יותר מדבר אחד במשותף. למשל, שניהם אוהבים מאוד סכינים. דנינו מספר שיש לו אוסף סכינים עצום וחותם על ציור שהוא מעניק לריקין באיור של סכין נעוצה בתוך שלולית דם. ואי-שם בעברו של פטריק אירגן לו איזה סיני כיסים בתוך הגרון. פעם הוא נהג להחביא בתוכם סכיני גילוח, היום הוא לא מסכים לגלות מה יש שם, אבל כשהוא טופח באצבע צרידה על צידי הגרוגרת שלו נשמע קול מתכתי. שניהם רצחו בדקירות, דנינו כבר הפסיק לספור לכמה אנשים קיצר את תוחלת החיים, ופטריק מספר על רצח של עבריין שפרץ לביתו של אחיו ולא הספיק אפילו לצעוק לפני שננעצו בו כמה עשרות דקירות סכין. ויש הרבה דברים שבכלל לא מרחיבים עליהם את הדיבור, מפאת שמירה על זכות השתיקה.

ריקין חוזר למחוזות ילדותם של שני הרוצחים. דנינו נולד בחליסה שבחיפה וגדל בפנימייה של ויצ"ו מגיל שנתיים - ילד שלא קיבל מעולם תשומת לב אימהית ולא הכיר את אביו. כהן גדל ברמלה, גם הוא ללא אב, וכבר כילד פירנס את משפחתו בגניבות. כשלא הביא מספיק כסף הביתה, חטף מכות מאמו.

האם הילדות הקשה הזו היא שהפכה את השניים לפושעים מסוכנים? שופט נוער שמרואיין בסרט טוען שעוני מטפח עבריינות, אבל אינו גורם לעבריינות.

הפסיכולוגית ד"ר שולמית בלנק, שהתפרסמה כמי שמעודדת נקיטת אמצעי חינוך ומשמעת קשוחים כלפי ילדים ובני נוער סוררים, טוענת שישנו פגם גנטי שיכול להפוך אדם לרוצח, ובכל מקרה היא סבורה שיש ילדים שצריך להציב להם גבולות מחמירים יותר מאשר לילדים אחרים. זאת למרות שנראה שהבעיה של שני האנשים שקורותיהם נדונו בפרק היתה דווקא מחסור באהבה, ולא מחסור ביד קשה.

ריקין שואל שאלות ישירות ומקבל תשובות יחסית כנות. הוא לא מנסה להתחנף ולא מרחם מדי על האנשים שיושבים מולו. למרבה הצער, שאלותיו נעצרות במקום מסוים, שאחריו הוא לא מתעקש. כתוצאה מכך, מעבר לסיפור האישי המרתק של שני גיבורי הפרק, לא עולה איזו תובנה חדשה או מעמיקה יותר לגבי אופיו של רוצח, או לגבי הטרנספורמציה שעוברת עליו בין כתלי הכלא.

בסרט שולבו קטעים מסרטו של עמית גורן, "6 פתוח 21 סגור", שצולם לפני 13 שנים ובו נראה פטריק כהן בפאזה אחרת לגמרי - מכור לסמים קשים, מבלה את רוב זמנו בצינוק, כל גופו מלא חתכים והוא כמובן לא מבין בכלל מה עשה לא בסדר. בשלב אחר הוא נראה כחוזר בתשובה נלהב. ריקין אינו חוקר מספיק לגבי הסיבות שהביאו לכל השינויים הללו ומה הם שירתו.

עבריינים, ובעיקר רוצחים, הם תמיד חומר דוקומנטרי מעורר תיאבון. החיים מאחורי הסורגים מעוררים את דמיונם של היוצרים ושל הצופים ומבטיחים אינספור דרמות אותנטיות.

באחרונה הם הוגשו לנו בסדרה "חלומות אסורים" שתיעדה תחרות שירה בין עבריינים מבתי סוהר שונים. מישהו בדוברות בתי הסוהר מבקש להעלות את קרנו של הארגון, לפרגן לעובדיו ולהראות לציבור הרחב עם מה הם צריכים להתמודד ואיזו עבודה טובה הם עושים. זה כנראה לגיטימי, אבל לא היה מזיק אם היינו לומדים גם משהו חדש על העולם האפל הזה, אם כבר חוזרים אליו שוב ושוב, שלא נרגיש שיש פה סתם חיפוש אחר ריגושים מיידיים.