כך התברר שהנאצי הקטן הוא יהודי

החייל מבחין שהילד יהודי, כיוון שהוא נימול, ומייעץ לו להסתיר זאת. החיילים האחרים סבורים שהוא רוסי וקראו לו: אולדיס קורצמניקס. הם מעניקים לו את הקמע שלהם, מיניאטורה של חייל במדים מעוטר בסמלים נאציים

ילד קטן בורח מאנשים שהרגו את אמו, אחיו ואחותו, ותועה חודשים ביער אפל במזרח אירופה. הוא ניזון מתותי-בר ויושב על עצים כדי לחמוק מהזאבים המייללים. קופא מקור ורעב עד מוות הוא נקלע לבקתה הנראית מבטיחה סיכוי למזון ולחום. אבל כמו בסיפור על "הנזל וגרטל", או "עמי ותמי", מתברר שזו אשליה אכזרית, ובקושי הוא ניצל שוב ממוות.

בסופו של דבר מצילים אותו חיילים. אבל גם הם מסוכנים, והוא חייב להסתיר מהם את האמת על עצמו. זו אמת כה מפחידה שככל שחולף הזמן הוא שוכח בהדרגה מיהו עד שהוא אינו יכול אפילו לזכור את שמו.

זה היה יכול להיות סיפור אגדה מבית היוצר של האחים גרים. אבל "הקמע: חשיפת המסתורין של נעוריו הנאציים של אבי היהודי", ספר חדש מאת הסופר האוסטרלי מרק קורצם, הוא סיפור אמיתי. והוא כתוב בסגנון של ספר מתח טוב. כך כותבת דינישה סמית' בביקורת על הספר בעיתון "ניו-יורק טיימס".

קורצם פותח את הספר ב-1997 כאשר אביו, אלכס, טכנאי מכשירי טלוויזיה, בשנות ה-70 שלו, מגיע פתאום ממלבורן לביתו באוקספורד שבאנגליה שבו מרק הוא סטודנט. מרק ושני אחיו היו מוטרדים במשך שנים מסיפוריו של האב על ילדותו. האב סיפר להם כי הוא בנו של מגדל חזירים רוסי, שאבד ביער. הוא גם סיפר להם כיצד הצילו אותו החיילים הלטבים טובי הלב, וכיצד אימצה אותו משפחה שהייתה בעלת מפעל שוקולד. ב-1949, לאחר שהיגרה המשפחה לאוסטרליה, הביאה אותו עימה.

מי אני?

אבל אלה היו רק חצאי אמיתות, מספר האב לבנו בביקורו באוקספורד. יש הרבה יותר, חלק ממנו נורא וחלק שאינו יכול לזכור. רסיסי זיכרונות מענים אותו, הוא מספר לבן. "אני רוצה שתעשה משהו למעני, בני", אמר האב. "אני רוצה לדעת מי אני". הוא רוצה לדעת מה שמו האמיתי, מה זהותו האמיתית, ולהניח פרח על קברה של אמו.

אלכס, האב, יודע שהוא יהודי. את הפרט הזה מעולם לא גילה לאיש, גם לא לאשתו הקתולית. הוא זוכר כי היה בן 5 בערך כאשר ראה במו-עיניו כיצד חיילים נאצים יורים באמו ודוקרים בכידונים את אחיו התינוק ואת אחותו ליד הכפר שלהם בבלרוס. כדי להימנע מלצרוח הוא נושך את ידו. מכיוון שהוא מאמין כי אביו מת, הוא נמלט ליער אך נתפס, כנראה בידי אותם חיילים שרצחו את משפחתו. הם עומדים לירות גם בו, אך ברגע שהוא מבקש מהם פרוסת לחם נכמרים רחמיו של אחד מהם עליו והוא ניצל.

החייל מבחין שהילד יהודי, כיוון שהוא נימול, ומייעץ לו להסתיר זאת. החיילים האחרים סבורים שהוא רוסי וקראו לו: אולדיס קורצמניקס. הם מעניקים לו את הקמע שלהם, מיניאטורה של חייל במדים מעוטר בסמלים נאציים.

הילד נוסע איתם ורואה מעשי זוועה, ובכללם הכנסת מאות יהודים לבית כנסת ושריפתם חיים. הוא הופך לסמל תעמולה: הנאצי הצעיר ביותר, נכתב עליו במאמרי עיתונים ובמסמכים. מפקדם של החיילים הוא קרל לובה, קצין משטרה לטבי שלימים יורשע ברצח אלפי יהודים ליד ריגה.

נרדף מכל צד

בשנות ה-60', כאשר נחקר לובה על פשעי המלחמה שלו, חתם אלכס, בלחץ משפחתו המאמצת אוהדת הנאצים, על הצהרה כי לובה לא עשה כל דבר רע. באותה תקופה רדפו אותו שני הצדדים. הפשיסטים הבלטיים שאיימו עליו לבל יגלה את דבר מעשיו של לובה, וחוקרי השואה שהאשימו אותו בשיתוף פעולה.

לאחר ששמע מרק את סיפורו של האב, יצא לנבור בנבכי העבר. כל גילוי חדש החריד אותו. האם היה שם משהו אפל יותר? האב והבן נסעו ללטביה לסרוק את הארכיונים הממלכתיים. בעוד הם מחפשים אחר האמת, היה מרק מוטרד שמא הזקן מהסס לספר את האמת בגלל רגשי אשם. בשלב מסוים אמר היסטוריון באוקספורד למרק כי זיכרונות אביו אינם יכולים להיות אמיתיים. ההיסטוריון הטיל ספק ביכולתו של הילד לשרוד ביער וגם הסדר הכרונולוגי של האירועים לא תאם את המציאות. אולי הוא התנדב ללכת עם החיילים וסובל מתסמונת של זיכרון כוזב, אמר ההיסטוריון.

קורצם כותב בספרו כי ועידת התביעות בניו-יורק החוקרת דיווחים על סבלות השואה הטילה אף היא ספק בזכרונות האב, והוא כמעט חזר בו מהחלטתו לחקור את הפרשה, עד שארגון יהודי במינסק אישר אותם.

כמו כל נובלה גדולה, ספרו של מרק מסתיים בסצנה מרגשת. אלכס קורצם חוזר למקום שבו נרצחו אמו, אחיו התינוק ואחותו. אנדרטה הניצבת שם מנציחה את 1,600 היהודים שנקברו בקבר אחים. כפי שאירע בילדותו כאשר ראה את אמו, אחיו ואחותו עומדים עירומים על שפת בור, ונרצחים, אלכס נושך את ידו לבל יפרוץ בבכי.