מה ההומואים יחשבו על קארי?

בצהרי היום טיפסה בטי-אן פישמן על סולם מול הספרייה הציבורית של ניו-יורק בשדרה החמישית וקירבה מגפון אל פיה. "שימו לב, כולם", אמרה, בפנותה אל ההמונים שהתקבצו על מדרגות הספרייה, על המדרכה וברחוב. "אנחנו עומדים להתחיל לצלם עכשיו, אז בבקשה מכם, אל תצלמו".

סביבה, עשרות אנשי צוות הצילום התכוננו לסצינה מתוך הגירסה הקולנועית של "סקס והעיר הגדולה". אבל נדרשו שעות כדי לצלם את 60 השניות שבהן הכוכבות מגיעות בלימוזינה ועולות במדרגות, בין השאר בגלל הסקרנים המצוידים במצלמות וידיאו, במכשירי טלפון ניידים ובחוצפה.

מעריצים נואשים צילמו את כיסאות הבמאים הריקים. "אפשר לשבת?" התחנן תייר מאיטליה, "רק לרגע - תמונה לחברים". אשת יחסי הציבור של הסרט הסכימה. ואז, על עקבים גבוהים להפליא, במראה זוהר מדי לשעות היום, דידו סמנתה (קים קטראל, בשמלה אדומה ומחשוף עמוק), מירנדה (סינתיה ניקסון, בשמלה צמודה בכחול מלכותי), שרלוט (קריסטין דייוויס, בשחור ארכיטקטוני) וסוף סוף גם קארי (שרה ג'סיקה פארקר, בשמלה תפוחה באוף-וייט בעיצוב ויוויאן וסטווד). הבנות היו בדרכן לחתונה.

זהירות, ספוילר. או שלא

כשהחלו צילומי "סקס והעיר הגדולה: הסרט" בניו-יורק בסתיו, נהפכו הכוכבות למראה שגרתי ברחובות העיר. ובכל זאת, הן עצרו את התנועה ותועדו ללא הרף על-ידי בלוגרים וכתבי רכילות (האתר Gawker.com כינה את הסרט בסרקאזם, "הסרט החשוב ביותר שצולם אי פעם בניו-יורק"). כל סצינת חוץ עוררה ספקולציות מרושעות על העלילה ועל היחסים שמאחורי הקלעים.

אף על-פי שסדרת הטלוויזיה של HBO ירדה מהמסך ב-2004 לאחר שש שנים, רבים ממשיכים לצפות בה בדי-וי-די או בשידורים חוזרים, בארצות הברית ומחוצה לה. בשבילם "סקס והעיר הגדולה" היא רומן מתמשך, שעדיין אופף את ניו-יורק בהבטחה של שחרור באמצעות דמויות קוסמופוליטיות והתלבטויות קיומיות בענייני סקס.

אזהרה לכל מי שלא עקב בכפייתיות אחרי הסיקור העיתונאי של הסרט, שאמור לצאת לאקרנים בארצות הברית ב-30 במאי: בהמשך הכתבה מתגלים כמה סודות מהעלילה. אבל אולי לא. למרות הנוכחות הכמעט מתמדת של מצלמות והרמזים החזותיים המובנים מאליהם (שמלת החתונה של פארקר; דייוויס בהריון), היוצרים התאמצו להסתיר את העלילה מהמעריצים הלהוטים. "הם לא יכולים לשמוע את הדיאלוגים", אומר מייקל פטריק קינג, התסריטאי והבמאי.

כשנפרדנו מהגיבורות, נראה שהן היו מוכנות להשאיר מאחוריהן את הרווקים שאינם בנויים לקשר ואת לילות הזימה של מנהטן. "התשוקות המתירניות האלה כבר לא מאפיינות אותן כל כך", אומרת פארקר. "קארי עושה מאמץ רציני להחליט החלטות בוגרות". בסרט קארי כותבת את הספר השלישי שלה, סמנתה עקרה ללוס אנג'לס, שרלוט מתענגת על משפחתה החדשה, ומירנדה עדיין חיה בברוקלין ושונאת אותה.

ההתבגרות של הדמויות תקבע גם את אופי יחסיהן עם העיר, משום ש"בנות 32 יוצאות ומשתכרות ושוכבות עם גברים לא מתאימים בברים בעיר", אומר קינג, "ובנות 42 אולי כבר לא".

חודשים של מדידות

אבל גם בנות 42 מתלבשות היטב, כמובן. את המדידות של כ-80 התלבושות שתחליף בסרט החלה פארקר באוגוסט, בדיוק לפני שבוע האופנה. אבל עד שהסרט ייצא לאקרנים, הגרסה הנוכחית של סיכות הפרח שהתפרסמו בזכות מעצבת התלבושות של הסדרה, פטרישיה פילד, לפני כמה שנים, תהיה כבר מיושנת.

"כדי להשיג את המראה של אביב-קיץ 2008, נדרשו אסטרטגיות ומשא-ומתן", אומרת פארקר. "היינו בוחרים בגדים במשך ארבע שעות, ואחר כך מישהו מאיב סן לורן היה מופיע ומוריד ממני את כל הבגדים האלה ומחזיר אותם למדפים".

פארקר היא גם אחת ממפיקי התוכנית, אבל בהיותה גם שחקנית היא אינה צופה בחומר שצולם כל יום, אף שווידאה שעדשות המצלמות יהיו מצוידות בפילטרים מרככים.

סרט המבוסס על הסדרה "סקס והעיר הגדולה" היה מתוכנן מיד לאחר תום הקרנתה, אבל לא יצא לדרך משום שקטראל לא הסכימה להשתתף בו. "חששתי לעשות סרט, כי עזבנו בנקודת שיא", היא אומרת בחדר ההלבשה שלה, "וכדי להיכנס לזה שוב, היה צורך בתגמול כספי הולם". בשל העיכוב, בצירוף השיגעון המתמשך סביב "סקס והעיר הגדולה", היה קשה יותר לעשות את הסרט, אומרים פארקר וקינג.

רק כמה סדרות שרדו במעבר מצג הטלוויזיה למסך הקולנוע עם אותו צוות שחקנים. "אני מרגישה כמו ספוק" (מ"מסע בין כוכבים"), אומרת ניקסון. כשחקנית תיאטרון עטורת שבחים, האם התגעגעה לגלם את מירנדה? "כן, היא חסרה לי", היא אומרת. "כל העניין חסר לי. התגעגעתי לדמויות והתגעגעתי לאנשים האמיתיים".

הסרט הוא עניין שונה. למרות המאמצים הרבים של פישמן - עוזרת במאי ראשית הידועה כעת בשם בטי מגפון - הצלמים, הן החובבים והן המקצועיים, המשיכו לצלם. "שמעת איך צעקו עלי הפפראצי כי לא מצא חן בעיניהם המקום שאני עומדת בו בשביל התמונה?" אומרת דייוויס. "זזתי, אבל מיד חשבתי, רגע, מה אני עושה?"

פארקר, בחדרה במלון, מדברת בזהירות על תשומת הלב שהסרט מקבל: "אני מנסה לא לחשוב יותר מדי על מה אנשים יחשבו - האם ההומואים יעשו מזה צחוק? האם הנשים יתאכזבו מהסיפור שנספר להן?"

בסופו של דבר, הצלחת הסרט תהיה תלויה ברובה במה שהסדרה היתה תלויה בו: הנשים והעיר. "מבחינתי, כל הסרט הוא הרחובות", אומרת פארקר, "כי שם נמצאת הרומנטיקה, שם נמצאת התקווה. לשם יוצאות נשים פנויות מהבית כל יום, והן לא יודעת מה מחכה להן במרחק שני צעדים".