השופר של זכריה זביידי?

עובדה, 20:55, ערוץ 2 המלכה הבינלאומית, 22:35, יס דוקו

שוטרים וגנגסטרים בפרדס כץ, אנשי פתח ואנשי חמאס בשכם ורמאללה, כלבים והמאלפת הישראלית שלהם בהוליווד, זה היה התמהיל שהרכיב את המדורה של "עובדה" ששודרה אתמול, וכל שלוש הכתבות שהרכיבו אותה עסקו בסוגים שונים של עימות ושיתוף פעולה: בין משטרת ישראל לעבריינים שהפכו למודיעים; בין בני האדם לחברם הטוב ביותר - ובכתבתו של איתי אנגל בין פתח וחמאס לטלוויזיה הישראלית.

כתבתו של אנגל היתה ססגונית ומעניינת, בין אם היה זה ראיון עם שייח פארג', דובר החמאס ברמאללה, שבעברית לא לגמרי תקינה אך מצוחצחת העלה את סיפור אלטלנה כדוגמה לעימותים שאפיינו גם את ראשיתה של מדינת ישראל; או ראיון עם זכריה זביידי, כבר לא ברשימת המבוקשים של ישראל ואינטליגנטי כתמיד, שטען שהעם הפלשתיני איבד את זהותו. אך בה בעת שני הצדדים השתמשו באיתי אנגל לצורכי התעמולה שלהם; זה בלט במיוחד בסצינה שבה אנגל תיעד פשיטה של הפתח על משרד של החמאס בשכם, אירוע שמבחינת ההשפלה הכרוכה בו שווה לתבוסה בקרב, ותיעודו ושידורו בפריים טיים בטלוויזיה הישראלית משפיל אף יותר.

פזיזות אידיאולוגית

מעניין איך זיגמונד פרויד היה מגיב להכרזתה של דארלין, אחת משני גיבורי סרטו התיעודי של אנדי ולס, ש"רק מפני שיש לי פין זה לא הופך אותי לפחות אשה מכל אשה אחרת". דארלין, שמתגוררת באוסטרליה, היא אחת המשתתפות בתחרות היופי לנשים שנולדו כגברים - זהו התנאי היחידי להשתתפות בה - שמתקיימת מדי שנה בתאילנד; בתחרות היא מייצגת את מולדתה - מצרים. משתתף נוסף, שסרטו של ולס עוקב אחר סיפורו, הוא גאווין מבריטניה, שיש לו חברה סימפטית ותומכת בשם סו.

יש בעיה עם סרטים מהסוג הזה; חשיבותם נובעת מהעובדה שהם מתארים מציאות נזילה, שבה כל המושגים הרבים שבהם אנו בוחרים לחלק את האנושות לזהויותיה המיניות השונות מאבדים ממשמעותם ונחשפים בכל סתמיותם וחוסר התכלית המעשית והתאורטית שלהם. הצרה היא שמרבית הסרטים האלה מתרפקים עדיין על יצר המציצנות ונעטפים במידה של סנסציוניות לא נעימה.

לזכותו של סרטו של ולס ייאמר שהוא מנסה שלא להיות כזה; אך הוא גם לא מצליח להיות אותו משהו אחר שהיה מעניק לו נפח ותוקף. הוא די משעמם, ומרוב זהירות אינו מצליח אפילו להפוך את תחרות היופי שבה דארלין וגאווין משתתפים למותחת. הוא גם חוטא גם בפזיזות אידיאולוגית; למשל, כאשר לקראת סופו הוא מבכה את מר גורלה של דארלין, שמשפחתה במצרים נידתה אותה, אך מציג כיצד אמו הבריטית כסופת השיער של גאווין מחבקת אותו באהבה כאשר הוא חושף בפניה את סודו.