הוא ממש ממש חרדי, אח שלך

"האח שלי", ערוץ 2

הבמאית יולי כהן גרשטל מחליטה יום אחד, לאחר שנישואיה מתפרקים והיא חווה משבר אישי, לנסות ליצור קשר עם אחיה הצעיר, שחזר בתשובה בתחילה שנות ה-80 ומאז כמעט שניתק הקשר בינו לבין המשפחה. כהן גרשטל מודה שבעצם ראתה את אחיה כמה פעמים ב-25 השנים שחלפו מאז, באירועים משפחתיים שונים, אבל לא ניסתה עד-כה לחדש עימו את היחסים.

הסרט אינו מגלה לנו כיצד באמת התרחש הנתק, אך נותן לכך רמז בדמות קטע מעימות שהתקיים בתוכנית ראיונות בטלוויזיה בין אביה של כהן גרשטל לבין הרב רביץ, ב-1984, בתקופה שבה הארץ נתקפה היסטריה בשל מה שנראה כגל של חזרה בתשובה. האב נראה כועס מאוד ומאשים את העדה החרדית בשטיפת מוח ובמיסיונריות. המראיין פונה אל הרב רביץ ושואל ברצינות גמורה - זה נכון שאתם סוג של כת?

כהן גרשטל כאילו מבקשת להתגבר על התייחסות צרת אופקים ומיושנת כל-כך אל סוגיית החזרה בתשובה, בכך שהיא פוצחת בפרויקט חימום היחסים עם אחיה. בסופו של דבר גם היא נופלת קורבן לבורותה שלה. במהלך הסרט היא מגלה בעיקר דבר אחד - שהיא לא יודעת הרבה על עולמם של החרדים. מכיוון שהיא לא יודעת הרבה, היא מתייעצת בחברים, דתיים לשעבר, והם מדגישים באוזניה עד כמה מדובר בעולם אחר, זר, בלתי נגיש, "הם דוברים שפה אחרת", אומרת אחת מהם. מכיוון שהשוני הוא רב כל-כך - המסקנה המתבקשת היא שאיחוי הקרע הוא כנראה בלתי אפשרי.

כהן גרשטל ניגשת לחיפוש אחר האח בתמימות שעלולה להיחשד כמכוונת, כמו על-מנת להצדיק את ה"מסע". המסע הזה נמשך חמש דקות אל תוך רחובות בני ברק. גרשטל כהן מצטיידת בידיד, הבמאי נפתלי גליקסברג, חרדי לשעבר. הם נוסעים ברחובות בני ברק ולפתע היא מזהה את אחיה. היא נחרדת וגליקסברג מציע שיסעו אחריו. גליקסברג נותן אבחנה של אחד שמבין: "הוא מאוד מאוד דתי אח שלך". גרשטל כהן כמעט נחנקת: "הההההההה!! באמת? מאוד דתי?", היא שואלת בחרדה גדולה. "כן", מסכם גליקסברג בצער, "הפער ביניכם גדול מאוד, קשה מאוד לגשר עליו", ושניהם פורצים בבכי.

גרשטל כהן מחליטה לכתוב לאחיה מכתבים נרגשים שיבשרו על רצונה להשיבו אל חיק המשפחה. היא מדמיינת כבר את הפגישה עם משפחתו העניפה של אחיה ורוכשת מתנות לילדיו, אך מכתביה אינם זוכים לתגובה. בהמשך היא ממשיכה במסעה אל "מעמקי" היהדות באמצעות כמה מפגשים בבתי מדרש ליהדות חילונית. היא נופלת קורבן לתחושת האשמה ורגשי הנחיתות החילוניים המוכרים, כאשר היא סבורה בתמימותה שלימוד יהדות בבית מדרש חילוני יצליח לקרב אותה אל עולמו התורני של אחיה, ושזהו המפתח להתפייסות ולקשר איתו. אבל מעבר להבנה שאחיה חי "בעולם אחר", דובר "שפה אחרת" וכו', היא לא מנסה ללמוד ברצינות ולעומק את אותו עולם שונה ומשונה. היא משתכנעת על-ידי יועציה שחצו את הקווים כי אין סיכוי שתוכל לתקשר עם אחיה ומשפחתו, ומכיוון שממילא אינה זוכה לכל תגובה על המכתבים שהיא שולחת אליו, מסתיים הסרט למעשה בכישלון. האח לא נענה, הקרע המשפחתי לא התאחה.

נוח לטפול את אשמת הכישלון באורח החיים החרדי, להניח שמדובר בחייזרים מוחלטים, בחבורת אנשים אשר מסרבת בתוקף לקיים כל קשר עם העולם החילוני. זו אותה הסתכלות מיושנת שאפיינה את תוכניות האירוח של שנות ה-80. אולם מתעורר גם חשד מסוים שאולי סירובו העיקש של האח לענות למכתביה של אחותו הנרגשת קשור דווקא במשהו שאינו שייך כלל לעולמו הדתי, אלא לאופן שבו קיבלה משפחתו הקרובה את השינוי הדרמטי באורחות חייו. האם לא ייתכן שהוא פשוט נפגע מחוסר יכולתם של הוריו ואחותו להכיל את השינוי הזה ולקבל אותו? האם לא ייתכן שדווקא תפיסותיהם החשוכות של בני משפחתו החילונים, שלא יכלו לקבל את השונה והאחר בתוך ביתם שלהם, הם שהרחיקו אותו מעליהם לצמיתות, ולא אורח חייו החדש והנוקשה?

אבל מה חשובים רגשותיו של האח. העיקר שבסופו של דבר גרשטל כהן משתמשת בכישלון כדי להגיע לתובנה מיסטית משלה על העולם, בעזרת ויפאסאנה. היא משלימה עם העובדה שאחיה לא יחזור אל חייה, ומתנחמת בכך ש"השלום מתחיל בתוכי", וש"אני יודעת אהבה שאינה תלויה בדבר".