תגלית: מוח שונה לסובלים ממיגרנות

מדענים גילו שוני באזורים החושיים של המוח אצל אנשים המפתחים מיגרנות. הם גילו כי חלק של קליפת המוח עבה יותר אצל אנשים אלו לעומת אלו שאינם סובלים מכאבי הראש הקשים.

מה שעדיין לא ברור הוא האם שוני זה הוא הגורם להתקפי המיגרנה או התוצאה שלהם.

המחקר הנוירולוגי, שבוצע על-ידי בית החולים הכללי של מסצ'וטסט שבבוסטון, הראה כי שינויים אלו עלולים לגרום לאנשים הסובלים ממיגרנה להיות רגישים ביותר לכאב באופן כללי.

החוקרים ערכו השוואה בין 24 אנשים שסבלו ממיגרנות ל-12 שלא סבלו מהמצב.

הם גילו כי אזור בקליפת המוח האחראי לתחושה המגרה את החושים ומעבירה את המסר מהעור אל תוך האיברים הפנימיים, היה עבה ב-21% יותר אצל הסובלים ממיגרנות.

גירוי יתר

לדברי עורכי המחקר, התקפי מיגרנה חוזרים ונשנים עלולים לגרום, או להיות התוצאה של שינויים מבניים אלו במוח.

הם הסבירו כי רוב האנשים הללו סבלו ממיגרנות מאז הילדות, לכן גירוי יתר לאורך זמן של השדות התחושתיים שבקליפת המוח עשוי להסביר שינויים אלו. ייתכן גם ואנשים המפתחים מיגרנות רגישים יותר באופן טבעי לגירויים.

תוצאות המחקר מצביעות על כך שהמנגנונים התחושתיים של המוח הם מרכיבים חשובים במיגרנות.

ממצאים אלו עשויים להסביר גם מדוע אנשים הסובלים ממיגרנות לעתים קרובות סובלים גם מהפרעות כאב אחרות כמו כאבי גב, כאבי לסת ובעיות תחושתיות אחרות כמו אלודיניה (רגישות מוגברת לגירוי בלתי מכאיב), מצב בו העור הופך כה רגיש שאפילו רוח קלילה יכולה לגרום לכאב.

החוקרים ציינו כי מאמצים רבים נעשים כדי לטפל בתסמינים של המיגרנה, אך ייתכן שאם ניתן יהיה למנוע את ההתקפים מלכתחילה הרי שניתן יהיה לעצור את השינויים המתרחשים במוח - וכך למנוע מהחולים להפוך רגישים מדי לכאב.

תרופות שנתגלו בעלות השפעה מסויימת בהפחתת תדירות וחומרת התקפי המיגרנות כוללות חוסמי-ביתא, כמו propranolol (פרופראנולול) ותרופות נוגדות דיכאון, כמו amitryptyline (אמיטריפטילין).

שינויים במוח

מחקרים קודמים בתחום הראו כי קליפת המוח הופכת דקה יותר בעקבות הפרעות נוירולוגיות כמו טרשת נפוצה ומחלת אלצהיימר.

חלק מהקליפה, למרות שלא האזור התחושתי, מתעבה גם בעזרת אימון מוטורי נרחב ולימוד.

מומחים שהגיבו למחקר אמרו כי ישנם מחקרים בינלאומיים רבים המשתמשים בשיטות הדמיה מתוחכמות כדי לבדוק את ההשפעה של כאב כרוני על מערכת העצבים המרכזית. הראיות שעולות ממחקרים אלו מצביעות על כך שההפרעה עלולה לגרום לשינויים בקשרים בין תאי המוח, ובמוליכים החשמליים של המוח.

המחקר הנוכחי נעשה אומנם עם קבוצה קטנה של משתתפים אך הממצאים מצביעים על תוצאה חשובה, או אפילו גורם למיגרנה.

הממצאים החדשים, מסכימים מומחים רבים, מספקים ראיות ברורות נוספות לכך שמיגרנה היא הפרעה מוחית ומסבירים את הדרך בה המוח מטפל במידע, כמו אותות כאב, אור או קול.

שינויים אלו אינם מייצגים נזק אלא כפי הנראה הסתגלות של המוח להפרעה.